דפים

יום חמישי, 24 במאי 2012

מרכיבי המיומנות הפנימית - סוף מעשה במחשבה תחילה - שֶן, אִי וגֶ'ה

המשך מרשומה קודמת

בפיזיולוגיה הסינית מתואר השֶן, או הנפש, כגורם המפקח על פעילות שכלית ורגשית, הכרה, חשיבה וזיכרון. כיום ידוע לנו כי תפקודים אלה מתבצעים למעשה במוח ומקושרים אל הגוף דרך איברי החישה ומערכת העצבים הפרוסה בגוף. בדיוק מסיבה זו מכונים עצבי הגוף בסינית בשם "ערוצי הנפש". ניתן לראות אם כן, כי איבר הלב משפיע על חיות הנפש ואילו הנפש יוצרת את הדעת ומפקחת עליה ועל פעילויות שכליות והחושים. תפקוד תקין של הלב חיוני לתפקוד הנפש, אשר בתורה מאפשרת חשיבה בהירה וזיכרון ארוך טווח.

הפילוסוף ג'וּ שִי (1130-1200) תיאר את יכולת השליטה של הדעת: "הדעת שולטת גם על תנועה וגם על סטאטיות.... הדעת הינה הדבר המאפשר לאנשים להיות בעלי שליטה על גופם. היא אחת ולא שתיים. היא המאסטר ולא החפץ. היא מפקדת על דברים ואינה ניתנת לפיקוד על ידי דברים אחרים". מעבר לתפקודים שכליים אשר אינם מקבלים ביטוי חיצוני (של הגוף הפיזי), משפיעה הנפש גם על תפקודו ותנועתו של גוף האדם. השפעה זו נובעת משני ביטויים של הנפש המכונים ג'ה ואי.

הצטברות של כוונות לכדי כח רצון
לסימנייה הסינית אִי פרושים שונים בהקשרים שונים. הפירושים עיקריים הם – זיכרון, הכרה (תהליך מחשבתי), חשיבה, מודעות, רעיון, תוכנית וכוונה. בהקשר שלנו, האִי כביטוי של הנפש, הינו אחראי על יכולת הריכוז, מיקוד, שינון וחשיבה המשמשת ללמידה. מבחינת זיכרון, האִי הינו ההיבט הנפשי האחראי על זיכרון של מיומנויות נרכשות. בספר הטל הפורה של תולדות האביב והסתיו נאמר על הקשר בין אִי ובין השִין ש"הנטייה של שִין היא מה שידוע בשם כוונות". כלומר, הכיוון אליו נוטה השין הוא האי ופרשנות זו למעשה מתיחסת לאִי ככוונה (כיוון). טענתו של הרופא הסיני המפורסם גַ'אנג גִ'ינג-יוּאֶה (1563-1640) שהאִי הינו "הדבר הנוצר כאשר לשִין (דעת) יש כיוון אך כיוון זה אינו מקובע עדיין – כיוון זה מכונה אִי" תומכת בפרשנות זו, מחדדת אותה ומבהירה שהכוונה הינה הכיוון שהתקבל בדעת אך עדיין חסר לאדם הכח לפעול בכיוון זה.

שֹוּ שֶׁן (58-147), שהיה הבלשן הראשון בסין, הסביר את משמעות המילה אִי בספרו הסבר השפה וניתוח סימניות כך: "כוונה היא רצון. מהלב – בחן הדיבור ותדע הכוונה. מהלב, מהצליל". מדבריו אפשר להסיק שקיים קשר בין צליל, כוונה ולב ולמעשה מוצג כאן הקישור הראשון בין הכוונה והרצון.  אפשר לראות שכוונה באה מהצליל שבתוך הלב ופונה לאן שהלב פונה, החשיבה שבלב משמעה כוונה. הקדמונים סברו שהלב הוא המושל באדם, מחשבות האדם משוטטות וזורמות בתוך הלב ואינן נחות או נעצרות לרגע, יכול להיות שהלב פונה ראשית למקום קרוב כאן ברגע זה ושבריר שניה אחר כך נסחף למרחק רב.

אם ננתח את הרכב הסימנייה הסינית אִי נוכל להבין על סמך מה מבסס שֹוּ שֶׁן את פרשנותו. בתרשים משמאל אפשר לראות שסימניה זו מורכבת משתי סימניות אחרות בעלות משמעות עצמאית משלהן. בחלק העליון נמצאת הסימנייה יִין שמשמעותה צליל, קול, תו מוזיקלי או ידיעה (חדשה). בחלק התחתון ניתן לראות את הסימנייה שִין המציינת דעת או לב. על סמך משמעות שני החלקים המרכיבים את הסימניה אנו יכולים להסיק שהכוונה הינה הקול של הדעת (הלב). מכיוון שקוֹל הינו תנודה המתקדמת בתווך ויוצרת צליל נוכל להסיק כי הכוונה הינה תנודה של מידע (צליל) הנוצרת בדעת ולאחר שמצטברות מספר תנודות (היווצרות כח רצון) נוצרת תנועה המתקדמת בתווך (במקרה שלנו אלו עצבי הגוף).

מכיוון שהכוונה בעלת כיוון משתנה, רק הצטברות של כוונות לכדי כח רצון בעל כיוון אחיד ומטרה יחידה מאפשר הוצאה אל הפועל של המחשבות והרצונות בהחלטיות ודבקות במטרה. כח רצון זה מכונה בסינית גֶ'ה. בדומה לסימניה אִי, גם לסימנייה גֶ'ה פירושים שונים בהקשרים שונים למשל: נחישות, עקשנות, מוטיבציה, החלטיות, נחרצות. בקאנון הפנימי של הקיסר הצהוב בכרך הציר השמימי פרק שמונה נאמר:
שִין – (דעת): תחושה המופיעה כתוצאה מפעילות במודעות בעקבות גירוי חיצוני על הגוף מהעולם הסובב אותנו.

אִי – (כוונה, רעיון): פעולת התהוות רעיון או מחשבה על ידי הדעת, תוך כדי השוואה אל מול הזיכרון.

גֵ'ה – (כח רצון): הצטברות של רעיונות לאורך זמן והיווצרות כיוון ומטרה. הרצון כולל החלטיות ודבקות במטרה.

ניתן לראות כי הכוונה עוזרת ליצור ולעצב רעיונות (כיוון) ומביאה לריכוז וחדות מחשבה, אך חסר לה הכח להביא לביצוע והוצאה אל הפועל. לשם הוצאה אל הפועל יש צורך לצבור כוונה לכדי יצירת כח רצון או שאיפה. 
 
הפילוסוף ג'וּ שִי טען דווקא ש"הרצון הוא הנטייה של הדעת. הוא נע ישירות אל מטרתו. הכוונות הן האמצעי בעזרתן הרצון פועל. הן הרגליים של הרצון. כל ישום של פעולה, תכנון, תנועה הן תוצא של כוונה". בכך למעשה הפך את הטיעון, שהרצון הוא תנועה הנוצרת עקב הצטברות כוונות, לכך שהרצון הינו הנטיה של הלב ואילו הכוונה היא המוציאה אל הפעל של הרצונות.



הכוונה באמנויות טיפוח הבריאות הסיניות
השפעה זו, של התיאוריה מאחורי הפיזיולוגיה הסינית, על מורים למיומנות פנימית וצ'י גונג הביאה לשימוש במונחים רצון וכוונה באופן קצת פחות פרטני בתחום המיומנות הפנימית. המושגים כוונה ורצון שולבו יחדיו תחת השם הכולל כוונה (Yi Nian – 意念). הרעיון כי הרצון משפיע על יכולתו של האדם לדבוק במטרותיו בחיים הורחב לכדי יכולת להשפיע על שרירי הגוף ויצירת מודעות לתנועתם. כאשר מופיעה מחשבה על תנועה, היא יוצרת כיוון לתנועה וכוח רצון לנוע בכיוון זה. כאשר המחשבה והרצון הינם להרים את הזרוע, הכוונה נעה אל הזרוע ומספקת לה פקודת תנועה כמו גם חומרי גלם (אנרגיה) המספקים כח להשלמת התנועה. חומרי גלם אלו הינם הצ'י והדם.

בשונה ממחשבה או דמיון שהינן פעולות שכליות שאינן מקבלות ביטוי בגוף, הכוונה (או רצון) היא המקור לתחילתה של תנועה בגוף. הכוונה היא שלב המעבר בין המחשבה על תנועה לתחילתה של תנועה. מכיוון שתנועת הגוף נובעת מפעולת השרירים ניתן להסיק כי פעולת הכוונה משפיעה ישירות על השרירים. מחקרים מדעיים הראו כי צפייה בספורט משפיעה על מתח שרירי התנועה. הצופה מזדהה עם מבצע הפעולה ושריריו מתכווצים כאילו ביצע פעולה ממשית. כאשר מנסים לדמיין את התחושה של ביצוע פעולה הדורשת מאמץ (לדוגמא: דחיפת חפץ כבד) יציבת הגוף משתנה ושרירים הנחוצים לשם ביצוע פעולה זו נדרכים לפעולה. תרגולות מיומנות פנימית מנצלות עובדה זו ומשתמשות בדימויים שונים ע"מ לסייע למתאמן לשלוט בשריריו באופן מסוים. בשלב זה של התרגול, המתאמן משתמש בדימוי כלשהו על מנת להביא את הגוף ליציבה חזקה וגמישה.

כוונה תחשב כזאת אך ורק אם הדימוי יכלול את הרצון לבצע את התנועה וניסיון לחוש את התחושה שתופיע בזמן ביצוע תנועה זו. לדוגמא דימוי של אחיזת כדור-ים יכלול כוונה רק כאשר ננסה לחוש את גמישותו של הכדור במידה ונלחץ עליו, את הלחץ שיפעיל בחזרה על הזרועות ומרקם הכדור על פני העור. אסור שהכוונה תהיי מפורטת או מוחשית מדי אלא מעט מעורפלת בגבול של ישנה-ואיננה.

נשאלת השאלה, אם כל תנועה רצונית שלנו מושפעת מכוונה, אז מה ההבדל בין אדם המתרגל את הכוונה לזה שאינו מתרגל? בדומה לכל מיומנות נרכשת, פיזיולוגית או מחשבתית, גם את המיומנות להשפיע על הכוונה ניתן לתרגל. תרגול כוונה מאפשר לשפר את מהירות תנועתה כמו גם את עוצמתה. עיקר התרגול מתמקד ביחסים שבין הכוונה והצ'י והמרחק שביניהם.

יחסי כוונה וצ'י – החוליה החלשה
על הכוונה נאמר כי ביכולתה לכוון את הצ'י ולהובילו ליעד הרצוי. מכיוון שהדרך היחידה בה אנו יכולים להשפיע על כיוון זרימת הצ'י, ללא התערבות חיצונית, הינה על ידי הכוונה פותחו תרגילי מיומנות פנימית המתמקדים באימון הכוונה. אם נבחן את שרשרת האירועים לעומק נוכן לראות כי מחשבה, רצון וכוונה מופיעים כמעט בו זמנית ואין באפשרותנו להשפיע על משך זמן התהוותם. צ'י ודם אינם ניתנים להפרדה וברגע בו הגיעו את איבר היעד מופיע בו כח, כך שגם ביניהם אין עיכוב של זמן. החוליה החלשה ביותר בשרשרת תנועה זו היא משך הזמן העובר בין תחילת תנועתה של הכוונה לזו של הצ'י. ללא אימון מיוחד, עובר זמן מה בין רגע הגעת הכוונה אל יעדה ועד הגעת הצ'י. למעשה הצ'י מפגר מעט אחרי הכוונה. חוליה זו הינה היחידה עליה ניתן להשפיע באמצעות אימון יעודי. לשם קיצור המרחק שבין הכוונה והצ'י, וקיצור משך הזמן העובר בין המחשבה על תנועה לביצועה פותחו תרגילים מיוחדים המכונים עמידות עמוד.


                                                                                                                                                
  1. ג'ו שי 朱熹 Zhu Xi  
  2. הטל הפורה של תולדות האביב והסתיו  春秋繁露 Chūnqiū Fánlòu
  3. שֹוּ שֶׁן 许慎 Xǔ Shèn
  4. הסבר השפה וניתוח סימניות 说文解字 Shuōwén Jiězì