מבין עשרות ספרי שינג אי צ'ואן שיצאו לאור עד כה,"עולם אמנויות הלחימה שחלף עבר" הוא הספר היחיד הכתוב כסיפור בגוף ראשון בו שוטח המחבר את התנסותו בשינג אי תחת הדרכתם של גדולי המורים באותה תקופה. אל ספר זה הגעתי בעקבות המלצה ומרגע שהתחלתי לקרוא בו לא יכלתי להפסיק עד שסיימתי את כולו.
מורי טאנג ווי-לו אהב ללבוש עליונית לבנה, באחד הימים בעודו אוחז בקערת מרק אטריות ואוכל הסביר לנו על אמנויות לחימה. אנחנו, תלמידיו, אוהבים מעשי קונדס, וברגע שהייתה לנו הזדמנות התנגשנו בו, בתקווה שקערת מרק האטריות שבידיו תישפך על חולצתו הלבנה ותלכלך אותה. מבלי להשתמש בידיו או ברגליו, הוא רק הסתובב [במקום] ואנו הושלכנו על הרצפה.
הוא אמר שזה מה שמכונה בשינג אי כ"כתף מכה, ירך מכה, ישבן מכה". דרך השימוש בהתקפה כזו, שונה מהוצאת אגרוף, [כל מה שצריך זה] התחככות קטנה וגמרנו. נענוע מותן, הבלטת כתף או ענטוז ישבן נראים ממש מגוחכים. ההתקפה בצמוד לגוף צריכה להיות זריזה כמו שפירית הנוגעת במים.
יום אחד חסמה את דרכו של מאסר טאנג עגלה עם סוס. העגלון, אמן לחימה בפני עצמו, חבט עם זרועו על גבי טבעת ברזל שעל סורגי הברזל בעגלה והטבעת התעקמה. העגלון פנה אל מאסטר טאנג ושאל "מאסטר טאנג, האם תוכל לישר את הטבעת בחבטה?". מאסטר טאנג ענה "זרועך קשיחה מברזל, אם כן לא אחבוט בטבעת במקום זאת אחבוט בזרועך". ברגע שזרועותים חבטו האחת בשנייה זעק העגלון מכאב ובהה במבט המום בזרועו של מאסטר טאנג. מאסטר טאנג אמר "כאשר זרועך התנגשה בזרועי, פיתלתי (סיבוב האמה נ.א) את זרועי. לא נכון להגיד שזרועותינו התנגשו, יותר מדויק לומר שהכיתי את זרועך". מאוחר יותר הסביר מאסטר טאנג לתלמידים, כי פיתול זה נחוץ שיופיע לא רק בזרוע אלא גם בכל הגוף, פיתול הלוך ושוב, דבר שיביא לשחרור כח. שחרור כח בשינג אי אינו בקו ישר.
מאסטר טאנג לימד אותי לחימה בצורה מסורתית, עם המון כללים: "חובה להתאמן בחצר המוקפת חומה, כדי שלא יהיו זוג עיניים נוספות בסביבה. כמו כן יש להתאמן בלילה". הסיבה, מעבר לסודיות, היא רענון הנפש הנשקפת מהעיניים. חשבתי לעצמי, שרק המקדש לזכר אבותינו, שבבית אימי, יתאים לחלוטין ולכן קבעתי איתו שיעבור להתגורר שם. היו פעמים בהם תלמידים אחרים הגיעו למקום כך שהיה מאד שמח במקדש.
במקום זה קשרתי קשר לחיים ומוות עם אח גונג-פו צעיר, דינג ג'ה-טאו. בגלל יכולתו לאכול יותר מכל אדם אחר, כיניתי אותו "מיכל מזון". אני לא נראה כמו אדם שמתאמן באמנויות לחימה ואילו הוא ממש נראה כזה- גבה קומה, עיניים זועמות, ועצמה שגורמת לאנשים לשקשק מפחד. במשך כל היום, מבוקר ועד ערב, הוא לא מצליח לעמוד בפני התמכרותו להתחרות בלחימה עם אחרים. אבל הוא אדם בעל מזג טוב ותמיד היה כֵּן כלפי, ועל כן קשרנו קשר של אחים בדם, ויתרתי על שידוכים שהוכנו עבורי והתחתנתי במקום זאת עם אחותו הצעירה. הוא נטה למצבי רוח קיצוניים ומאוחר יותר בעקבות אסון שארע, נפטר.
אבי, איש רוח מרוכז בעצמו, אהב לארגן קבוצות של אנשי רוח אחרים ולצאת לטיולים בטבע, לנאנג'ינג (Nanjing) ולשאנגחאי (Shanghai) וברגע שהגיע לשם, נשאר לתקופה ארוכה. בבית בילה מעט מאד. יום אחד, לאחר שחזר הביתה, החווירו פניו כשגילה שמקדש האבות מלא באנשים. מכיוון שכך, מאסטר טאנג הפסיק להגיע למקדש. מכיוון שאני אוהב ללמוד אמנויות לחימה, ביני ובין אבי התגלעה מחלוקת כבדה. אפילו הייתה תקופה בה יחסינו הצטננו. כזהו מזגם של אנשי ההשכלה הגבוהה. ברגע שרבים, הופכים לחסרי רחמים. כבר לא יכולתי לסבול להישאר בנינג-חה (Ninghe). מאסטר טאנג האמין שכל הצרות נגרמו בגללו ולכן שלח אותי ללמוד אמנויות לחימה משאנג יון-שיאנג בבייג'ינג. לפחות כך יהיה לי מקום להתגורר בו.
מכיוון שהפרש הגילאים ביני לבין מאסטר שאנג גדול מדי, הוא לא הסכים לקבל אותי כתלמיד, בטענה כי "מאסטר זקן ותלמיד צעיר יבלבלו את סדר היוצרות", מאסטר טאנג התעקש ובתגובה וטען בשבחי "ילד משכיל ובחור טוב". לאחר מכן הסביר את מצבי הנוכחי. מאסטר שאנג החליט שיש לי אומץ ולכן קיבל אותי כתלמיד אישי. מייד ארגנו טקס קבלת תלמיד חדש בו הושבעתי שבתום לימודי לא אלמד אף אחד אחר.
מאוחר יותר הייתה לי הזדמנות להבחן לתפקיד פקיד בממשל, אך מאסטר טאנג לא הסכים באומרו כי על פי הכללים הקדומים, אמן לחימה בעל תפקיד פקידותי לא יכול להיכלל במעגל של אנשי אמנויות לחימה.
יש משפט "המתאמן בגונג (מיומנות נ.א) אינו מתאמן בצ'ואן (אגרוף)" שטוען כי אימון מיומנות הוא עמידות עמוד וצ'ואן הוא תרגול לחימה. "המתאמן בגונג אינו מתאמן בצ'ואן" כלומר, רק מתאמן בעמידות עמוד ולא מתאמן בלחימה - זאת היא טעות שצצה בקלות אצל המתאמן המתחיל. הנקודה החשובה בתרגול עמידות עמוד היא "ללמוד מתולעת". בחורף התולעת קודחת את דרכה אל הקרקע ונשארת שם חסרת תנועה כאילו מתה. ברגע שמגיע האביב, והאדמה קמה לתחייה, התולעת מתעוררת לחיים. בזמן עמידת עמוד יש להגיע לרמה זהה של חיות, כמו התנועתיות הראשונית שמופיעה בתולעת כאילו היא קמה לתחייה, כתוצאה מכך הגוף מתמלא באנרגיה. לעמידות עמוד תועלת אינסופית, מכיוון שהינן אימון גונג. למעשה אימון לחימה גם הוא אימון גונג. בשינג אי צריך לאמן את התמצית כך שתותמר לצ'י, לאמן את הצ'י כך שיותמר לנפש, יש לאמן את הנפש כך שתשוב אל הריק.
הצ'י שננשף ונשאף נקרא נשימה. תנועת פי צ'ואן מתרגלת נשימה, לא מבחינת שימוש לחימתי אלא מבחינת אופן התרגול. כאשר לומדים את תנועת פי צ'ואן בפעם הראשונה, יש למצוא מקום אימונים רחב ידיים. כשאדם מטפס על הר גבוה, ברגע ששדה הראיה שלו נפתח הוא מרגיש כאילו הוא חייב לנשוף נשיפה ארוכה. במקום מרווח, קל לנשום בחופשיות.
התנוחה של פי צ'ואן היא תנועת היד קדימה וחזרה [אחורה], ממש כמו שאדם שואף ונושף. יש לתרגל [לאורך] כ 400-500 מטרים לכל כיוון. הנשימה הופכת לארוכה וממושכת יותר, עמוקה יותר, ומאגרי האנרגיה מתמלאים. התנועה של היד מגרה את כל הגוף, ולאט לאט מתחילים לחוש שהנשימה מתרחבת, נקבוביות העור בכל הגוף נפתחות.
שואה דיאן אמר בעבר:"אנשים שמתאמנים באמנויות לחימה צריכים ללמוד לנשום מהגוף". את התחכום של הנשימה הגוף לומד תוך כדי תרגול פי צ'ואן. לאנשים רבים יש מחלות נסתרות, אימון בפי צ'ואן יכול להעלימן לגמרי. כמו כן ברגע שהאדם בא בשנים, הגוף מגיב למצב של חוסר (חוסר צ'י נ.א), אימון של נשימה ימלא את מצבורי הצ'י. מלאות של הנשימה והצ'י היא הבסיס של אימון באמנויות לחימה ולכן ראשית מתאמנים בשינג אי בתנועת פי צ'ואן . מלכתחילה פי צ'ואן מכיל בתוכו את התנוחה של דזואן צ'ואן ובסיום אימון ב-פי צ'ואן המעבר לדזואן קל יחסית. זה בדיוק מה שמכונה מתכת מולידה מים (חמש פאזות נ.א). פי צ'ואן שייך למתכת, דזואן צ'ואן שייך למים. [לעומת זאת] מעבר ישיר ללימוד תבנית אגרוף חדשה לחלוטין, לדוגמא אגרוף בנג, קשה יותר.
פי צ'ואן מזין את הריאות, לזרועות יש השפעה ישירה על הריאות. כאשר ילדים מבצעים אימון גופני כלשהו כגון פעולה המרחיבה את החזה ומתיחות, הנעת הזרועות משמשת לאימון הנשימה וכתוצאה מכך הריאות מתחזקות. לעומת זאת הרגליים משויכות לכליות, אם מישהו סובל מאימפוטנציה אנו מכנים זאת "המים בכליות אינם מספיקים". אבל אם נסתכל על היבט הלחימה של דזואן צ'ואן, הרי שאגרוף זה נועד לאמן את המרפקים ומפרקי האצבעות. אבל אם נסתכל על היבט התרגול הרי שהוא משמש לאימון הרגליים, על סמך חיות תנועת הרגליים מטפל בכליות. על כן הצעד של דזואן צ'ואן אינו ישר קדימה ואחורה אלא התקדמות ספיראלית. בכך מאפשר שיהיה לשתי הרגליים מרחב משוחרר ומרווח, כך הצ'י של הריאות מספיק והמים של הכליות מספקים. רק כאשר חצאי הגוף העליון והתחתון מתואמים אפשר להמשיך להתקדם. ולכן יש להתאמן בדזואן צ'ואן אחרי פי צ'ואן.
בשלב האימון של פי צ'ואן, כולם עשויים להגיע למצב בו חשים כאילו עור הגוף עבה בדומה לעורו של הפיל, כמו כן חשים כאילו אצבעות הידיים עבות כמו גזרים ובכפות הידיים יש מערבולת, עשר האצבעות נסגרות מעצמן ואינן רוצות להיפתח...... כל אלה הן תחושות כוזבות. מכיוון שכמות הצ'י בגוף מספיקה ומצב הרוח פעלתני בדומה לזה של ילד מתלהב שקופץ מדבר לדבר ולא משנה במה הוא מתעסק- יש לו עניין בכל דבר. זהו שלב שחובה לעבור דרכו, אם גילית שהפכת לכזה, סימן שהגונג-פו מתקדם בדרך הנכונה.
כעת כבר אין צורך להגיע למקום רחב ידיים על מנת להתאמן. בשינג אי, כבר מהעת העתיקה, נהוג לומר "אימון בלחימה- באזור בו פרה יכולה לשכב". אם יש מקום בו ניתן לצעוד מעט, אז אפשר לתרגל. ללכת במיוחד למקום רחב ידיים על מנת להתאמן היא רק אמצעי לשם כניסה קלה בשער הכניסה לסגנון [הלחימה].
השינג אי צ'ואן שלנו הועבר אלינו מלי צון-אי. מטרתו להגן על המדינה שלנו ולא על מנת לגרום צרות. מאסטר טאנג אמר "אתה אכזר, אני מפוחד. אתה מפוחד, אני מפוחד יותר- כך אמור להיות תלמיד שלי". אומץ וכישרון צריכים לשמש לתועלת המדינה. בקשר לחשבונות אישיים, הכי טוב להציג דמות של חסר יכולת. בזמן אימון בפי צ'ואן אסור לתרגל במקום מלא באנשים. אין לתפוס את מקומם של אנשים. אם יש צרות עם אנשים אין להצליב ידיים ולהלחם. יש ללמוד להכניע בעזרת השכל ולנצח בעזרת המוסר. יש להשאיר זמן לאימון באמנויות לחימה, ולא להיכנס לצרות ולבזבז זמן.
מכיוון שפי צ'ואן מתרגל נשימה, לוקחת שנה עד שנרכש גונג פו זה. ראשית [התרגול] מסלק מחלות ולאחר מכן מחזק את הגוף. דרך תרגול נשימה, הצ'י שבגוף גדל ופעמים רבות יש תחושה של השראה. בזמן זה, לימוד אמנות לחימה יכול להיות מעניין מאד.
המים מצויים בבסיס, זורמים מטה, על כן לאחר תרגול דזואן צ'ואן, האופי הופך ליציב וצנוע, איכות העור משתפרת, הקול ערב לאוזן והמחשבה זהירה ומכוונת. בעבר, מוריי אמנויות לחימה לא ידעו קרוא וכתוב, אך אופיים היה מעודן ומוסרי. מכיוון ששינג אי צ'ואן היא אמנות לחימה פנימית, היא לא משנה רק את גופו של אדם אלא גם מעצבת מחדש את רצונותיו.
הגונג-פו שבשיטות הלחימה הוא מיומנות בסיסית, ומצריך מאמץ גדול. הדבר הכי בסיסי על מנת להיות בן אדם הוא "אמינות וצניעות", יש לדעת להתאפק. "על הזקן להיות מטורף ועל הצעיר להיות יציב". זקנים מתעקשים על כללים ולצעירים קשה לבצעם, על כן על זקנים להיות אופטימיים וקלילים יותר ועל צעירים לקבל את כללי ההתנהגות והנימוס המקובלים בחברה, רק כך ניתן להסתדר בהרמוניה והעברת הידע תמשך.
חלק ב'
הערות
במשפחה הסינית נהוג לתת כבוד רב לבני משפחה שמקומם בעץ המשפחה גבוה יותר. כמו כן על צעירים לתת כבוד למבוגרים מהם. יחסי מורה תלמיד באמנויות לחימה סיניות זהים ליחסים במשפחה. תלמידים שלמדו תחת אותו מורה נחשבים אחים והמורה נחשב אב המשפחה. כאשר מורה שגילו מתקדם מקבל תלמיד צעיר, אותו תלמיד עשוי להיות בן גילם של תלמידי תלמידיו האחרים של המורה. כך יוצא שאותו תלמיד צעיר נחשב דוד של שאר התלמידים בני גילו ועליהם לתת לו כבוד רב למרות גילו הצעיר. עשוי להיווצר מצב בו הדוד צעיר מהאחיין ובמקום שייתן לאחיין כבוד בגלל גילו, האחיין נותן לדוד כבוד בגלל מיקומו בעץ המשפחה. על כן מורים רבים לא הסכימו לקבל תלמידים חדשים בגלל הפרש גילאים גדול מדי. במקרים אחרים, המורה הזקן קיבל תלמיד צעיר אך למרות שאימן אותו בעצמו, התלמיד נרשם כתלמידו של תלמיד אחר.
לי צון אי: נולד ב 1847 גואה ג'אנג למד בפרובינצית חביי שבצפון סין. הוא למד שינג אי צ'ואן מליו צ'י לאן והיה בין הראשונים שלמדו בה גואה ג'אנג בנוסף לשינג אי צ'ואן. את הבה גואה למד ישירות מתלמידו האישי של דונג חאי צ'ואן (מפתח הסגנון), צ'אנג טינג חואה. לי ידוע גם בשם "לי חרב יחידה" בזכות כישרונו בשימוש בחרב רחבה. לי השתתף במרד הבוקסרים והרג אמריקאים ובריטים רבים. כאשר נכשל המרד, נאלץ להמלט על נפשו ולהתחבא בעיר טאי גו אצל דוד גונג פו שלו צ'ה אי ג'אי. לאחר הקמת הריפובליקה הסינית ב 1911, פעל ביחד עם אח גונג פו שלו, ג'אנג ג'או דונג, להפצת אמנויות לחימה סיניות בטיאנג'ין ובהמשך בסין כולה. לי נפטר בשנת 1922.
לי ג'ונג שואן (1915-2004): נולד בישוב נינג-חה שבטיאנג'ין, היה תלמידם של טאנג ווי-לו, שאנג יון-שיאנג ושואה דיאן. הוריו באו ממשפחה מכובדת של פקידי ממשל מאזור טיאנג'ין ובייג'ינג, אך מכיוון שכיבד את הכלל כי אנשים ממעגל אמנויות לחימה אינם יכולים לשרת בתפקיד פקידותי, וויתר על ההזדמנות לתפקיד כזה כשהגיעה. בספר זה לי ג'ונג שואן שוטח את סיפור חייו וסיפורים על אימוניו באמנויות לחימה תחת הדרכתם של אחרוני אמני הלחימה המפורסמים. סיפוריו משקפים את המנהגים והמסורות הסיניות שהיו נהוגות באותה תקופה, יחסי מורה תלמיד והסברים מרתקים ומלאי דימויים ציוריים על אופן האימון בשינג אי צ'ואן כפי שהועבר אליו על ידי מוריו. הסיפורים מספקים מימד נוסף על אישיותם של אותם אמני לחימה מעבר לסיפורים המוכרים על מעלליהם, ונעים בין הסברים על לחימה ואימונים לבין אירועים שונים מאותה תקופה. הספר הוכתב לעורך בשיחות שערך עם מאסטר לי והודפס ללא עריכה נוספת.
הוא אמר שזה מה שמכונה בשינג אי כ"כתף מכה, ירך מכה, ישבן מכה". דרך השימוש בהתקפה כזו, שונה מהוצאת אגרוף, [כל מה שצריך זה] התחככות קטנה וגמרנו. נענוע מותן, הבלטת כתף או ענטוז ישבן נראים ממש מגוחכים. ההתקפה בצמוד לגוף צריכה להיות זריזה כמו שפירית הנוגעת במים.
יום אחד חסמה את דרכו של מאסר טאנג עגלה עם סוס. העגלון, אמן לחימה בפני עצמו, חבט עם זרועו על גבי טבעת ברזל שעל סורגי הברזל בעגלה והטבעת התעקמה. העגלון פנה אל מאסטר טאנג ושאל "מאסטר טאנג, האם תוכל לישר את הטבעת בחבטה?". מאסטר טאנג ענה "זרועך קשיחה מברזל, אם כן לא אחבוט בטבעת במקום זאת אחבוט בזרועך". ברגע שזרועותים חבטו האחת בשנייה זעק העגלון מכאב ובהה במבט המום בזרועו של מאסטר טאנג. מאסטר טאנג אמר "כאשר זרועך התנגשה בזרועי, פיתלתי (סיבוב האמה נ.א) את זרועי. לא נכון להגיד שזרועותינו התנגשו, יותר מדויק לומר שהכיתי את זרועך". מאוחר יותר הסביר מאסטר טאנג לתלמידים, כי פיתול זה נחוץ שיופיע לא רק בזרוע אלא גם בכל הגוף, פיתול הלוך ושוב, דבר שיביא לשחרור כח. שחרור כח בשינג אי אינו בקו ישר.
מאסטר טאנג לימד אותי לחימה בצורה מסורתית, עם המון כללים: "חובה להתאמן בחצר המוקפת חומה, כדי שלא יהיו זוג עיניים נוספות בסביבה. כמו כן יש להתאמן בלילה". הסיבה, מעבר לסודיות, היא רענון הנפש הנשקפת מהעיניים. חשבתי לעצמי, שרק המקדש לזכר אבותינו, שבבית אימי, יתאים לחלוטין ולכן קבעתי איתו שיעבור להתגורר שם. היו פעמים בהם תלמידים אחרים הגיעו למקום כך שהיה מאד שמח במקדש.
במקום זה קשרתי קשר לחיים ומוות עם אח גונג-פו צעיר, דינג ג'ה-טאו. בגלל יכולתו לאכול יותר מכל אדם אחר, כיניתי אותו "מיכל מזון". אני לא נראה כמו אדם שמתאמן באמנויות לחימה ואילו הוא ממש נראה כזה- גבה קומה, עיניים זועמות, ועצמה שגורמת לאנשים לשקשק מפחד. במשך כל היום, מבוקר ועד ערב, הוא לא מצליח לעמוד בפני התמכרותו להתחרות בלחימה עם אחרים. אבל הוא אדם בעל מזג טוב ותמיד היה כֵּן כלפי, ועל כן קשרנו קשר של אחים בדם, ויתרתי על שידוכים שהוכנו עבורי והתחתנתי במקום זאת עם אחותו הצעירה. הוא נטה למצבי רוח קיצוניים ומאוחר יותר בעקבות אסון שארע, נפטר.
אבי, איש רוח מרוכז בעצמו, אהב לארגן קבוצות של אנשי רוח אחרים ולצאת לטיולים בטבע, לנאנג'ינג (Nanjing) ולשאנגחאי (Shanghai) וברגע שהגיע לשם, נשאר לתקופה ארוכה. בבית בילה מעט מאד. יום אחד, לאחר שחזר הביתה, החווירו פניו כשגילה שמקדש האבות מלא באנשים. מכיוון שכך, מאסטר טאנג הפסיק להגיע למקדש. מכיוון שאני אוהב ללמוד אמנויות לחימה, ביני ובין אבי התגלעה מחלוקת כבדה. אפילו הייתה תקופה בה יחסינו הצטננו. כזהו מזגם של אנשי ההשכלה הגבוהה. ברגע שרבים, הופכים לחסרי רחמים. כבר לא יכולתי לסבול להישאר בנינג-חה (Ninghe). מאסטר טאנג האמין שכל הצרות נגרמו בגללו ולכן שלח אותי ללמוד אמנויות לחימה משאנג יון-שיאנג בבייג'ינג. לפחות כך יהיה לי מקום להתגורר בו.
מאוחר יותר הייתה לי הזדמנות להבחן לתפקיד פקיד בממשל, אך מאסטר טאנג לא הסכים באומרו כי על פי הכללים הקדומים, אמן לחימה בעל תפקיד פקידותי לא יכול להיכלל במעגל של אנשי אמנויות לחימה.
יש משפט "המתאמן בגונג (מיומנות נ.א) אינו מתאמן בצ'ואן (אגרוף)" שטוען כי אימון מיומנות הוא עמידות עמוד וצ'ואן הוא תרגול לחימה. "המתאמן בגונג אינו מתאמן בצ'ואן" כלומר, רק מתאמן בעמידות עמוד ולא מתאמן בלחימה - זאת היא טעות שצצה בקלות אצל המתאמן המתחיל. הנקודה החשובה בתרגול עמידות עמוד היא "ללמוד מתולעת". בחורף התולעת קודחת את דרכה אל הקרקע ונשארת שם חסרת תנועה כאילו מתה. ברגע שמגיע האביב, והאדמה קמה לתחייה, התולעת מתעוררת לחיים. בזמן עמידת עמוד יש להגיע לרמה זהה של חיות, כמו התנועתיות הראשונית שמופיעה בתולעת כאילו היא קמה לתחייה, כתוצאה מכך הגוף מתמלא באנרגיה. לעמידות עמוד תועלת אינסופית, מכיוון שהינן אימון גונג. למעשה אימון לחימה גם הוא אימון גונג. בשינג אי צריך לאמן את התמצית כך שתותמר לצ'י, לאמן את הצ'י כך שיותמר לנפש, יש לאמן את הנפש כך שתשוב אל הריק.
הצ'י שננשף ונשאף נקרא נשימה. תנועת פי צ'ואן מתרגלת נשימה, לא מבחינת שימוש לחימתי אלא מבחינת אופן התרגול. כאשר לומדים את תנועת פי צ'ואן בפעם הראשונה, יש למצוא מקום אימונים רחב ידיים. כשאדם מטפס על הר גבוה, ברגע ששדה הראיה שלו נפתח הוא מרגיש כאילו הוא חייב לנשוף נשיפה ארוכה. במקום מרווח, קל לנשום בחופשיות.
התנוחה של פי צ'ואן היא תנועת היד קדימה וחזרה [אחורה], ממש כמו שאדם שואף ונושף. יש לתרגל [לאורך] כ 400-500 מטרים לכל כיוון. הנשימה הופכת לארוכה וממושכת יותר, עמוקה יותר, ומאגרי האנרגיה מתמלאים. התנועה של היד מגרה את כל הגוף, ולאט לאט מתחילים לחוש שהנשימה מתרחבת, נקבוביות העור בכל הגוף נפתחות.
שואה דיאן אמר בעבר:"אנשים שמתאמנים באמנויות לחימה צריכים ללמוד לנשום מהגוף". את התחכום של הנשימה הגוף לומד תוך כדי תרגול פי צ'ואן. לאנשים רבים יש מחלות נסתרות, אימון בפי צ'ואן יכול להעלימן לגמרי. כמו כן ברגע שהאדם בא בשנים, הגוף מגיב למצב של חוסר (חוסר צ'י נ.א), אימון של נשימה ימלא את מצבורי הצ'י. מלאות של הנשימה והצ'י היא הבסיס של אימון באמנויות לחימה ולכן ראשית מתאמנים בשינג אי בתנועת פי צ'ואן . מלכתחילה פי צ'ואן מכיל בתוכו את התנוחה של דזואן צ'ואן ובסיום אימון ב-פי צ'ואן המעבר לדזואן קל יחסית. זה בדיוק מה שמכונה מתכת מולידה מים (חמש פאזות נ.א). פי צ'ואן שייך למתכת, דזואן צ'ואן שייך למים. [לעומת זאת] מעבר ישיר ללימוד תבנית אגרוף חדשה לחלוטין, לדוגמא אגרוף בנג, קשה יותר.
פי צ'ואן מזין את הריאות, לזרועות יש השפעה ישירה על הריאות. כאשר ילדים מבצעים אימון גופני כלשהו כגון פעולה המרחיבה את החזה ומתיחות, הנעת הזרועות משמשת לאימון הנשימה וכתוצאה מכך הריאות מתחזקות. לעומת זאת הרגליים משויכות לכליות, אם מישהו סובל מאימפוטנציה אנו מכנים זאת "המים בכליות אינם מספיקים". אבל אם נסתכל על היבט הלחימה של דזואן צ'ואן, הרי שאגרוף זה נועד לאמן את המרפקים ומפרקי האצבעות. אבל אם נסתכל על היבט התרגול הרי שהוא משמש לאימון הרגליים, על סמך חיות תנועת הרגליים מטפל בכליות. על כן הצעד של דזואן צ'ואן אינו ישר קדימה ואחורה אלא התקדמות ספיראלית. בכך מאפשר שיהיה לשתי הרגליים מרחב משוחרר ומרווח, כך הצ'י של הריאות מספיק והמים של הכליות מספקים. רק כאשר חצאי הגוף העליון והתחתון מתואמים אפשר להמשיך להתקדם. ולכן יש להתאמן בדזואן צ'ואן אחרי פי צ'ואן.
בשלב האימון של פי צ'ואן, כולם עשויים להגיע למצב בו חשים כאילו עור הגוף עבה בדומה לעורו של הפיל, כמו כן חשים כאילו אצבעות הידיים עבות כמו גזרים ובכפות הידיים יש מערבולת, עשר האצבעות נסגרות מעצמן ואינן רוצות להיפתח...... כל אלה הן תחושות כוזבות. מכיוון שכמות הצ'י בגוף מספיקה ומצב הרוח פעלתני בדומה לזה של ילד מתלהב שקופץ מדבר לדבר ולא משנה במה הוא מתעסק- יש לו עניין בכל דבר. זהו שלב שחובה לעבור דרכו, אם גילית שהפכת לכזה, סימן שהגונג-פו מתקדם בדרך הנכונה.
כעת כבר אין צורך להגיע למקום רחב ידיים על מנת להתאמן. בשינג אי, כבר מהעת העתיקה, נהוג לומר "אימון בלחימה- באזור בו פרה יכולה לשכב". אם יש מקום בו ניתן לצעוד מעט, אז אפשר לתרגל. ללכת במיוחד למקום רחב ידיים על מנת להתאמן היא רק אמצעי לשם כניסה קלה בשער הכניסה לסגנון [הלחימה].
השינג אי צ'ואן שלנו הועבר אלינו מלי צון-אי. מטרתו להגן על המדינה שלנו ולא על מנת לגרום צרות. מאסטר טאנג אמר "אתה אכזר, אני מפוחד. אתה מפוחד, אני מפוחד יותר- כך אמור להיות תלמיד שלי". אומץ וכישרון צריכים לשמש לתועלת המדינה. בקשר לחשבונות אישיים, הכי טוב להציג דמות של חסר יכולת. בזמן אימון בפי צ'ואן אסור לתרגל במקום מלא באנשים. אין לתפוס את מקומם של אנשים. אם יש צרות עם אנשים אין להצליב ידיים ולהלחם. יש ללמוד להכניע בעזרת השכל ולנצח בעזרת המוסר. יש להשאיר זמן לאימון באמנויות לחימה, ולא להיכנס לצרות ולבזבז זמן.
מכיוון שפי צ'ואן מתרגל נשימה, לוקחת שנה עד שנרכש גונג פו זה. ראשית [התרגול] מסלק מחלות ולאחר מכן מחזק את הגוף. דרך תרגול נשימה, הצ'י שבגוף גדל ופעמים רבות יש תחושה של השראה. בזמן זה, לימוד אמנות לחימה יכול להיות מעניין מאד.
המים מצויים בבסיס, זורמים מטה, על כן לאחר תרגול דזואן צ'ואן, האופי הופך ליציב וצנוע, איכות העור משתפרת, הקול ערב לאוזן והמחשבה זהירה ומכוונת. בעבר, מוריי אמנויות לחימה לא ידעו קרוא וכתוב, אך אופיים היה מעודן ומוסרי. מכיוון ששינג אי צ'ואן היא אמנות לחימה פנימית, היא לא משנה רק את גופו של אדם אלא גם מעצבת מחדש את רצונותיו.
הגונג-פו שבשיטות הלחימה הוא מיומנות בסיסית, ומצריך מאמץ גדול. הדבר הכי בסיסי על מנת להיות בן אדם הוא "אמינות וצניעות", יש לדעת להתאפק. "על הזקן להיות מטורף ועל הצעיר להיות יציב". זקנים מתעקשים על כללים ולצעירים קשה לבצעם, על כן על זקנים להיות אופטימיים וקלילים יותר ועל צעירים לקבל את כללי ההתנהגות והנימוס המקובלים בחברה, רק כך ניתן להסתדר בהרמוניה והעברת הידע תמשך.
חלק ב'
הערות
במשפחה הסינית נהוג לתת כבוד רב לבני משפחה שמקומם בעץ המשפחה גבוה יותר. כמו כן על צעירים לתת כבוד למבוגרים מהם. יחסי מורה תלמיד באמנויות לחימה סיניות זהים ליחסים במשפחה. תלמידים שלמדו תחת אותו מורה נחשבים אחים והמורה נחשב אב המשפחה. כאשר מורה שגילו מתקדם מקבל תלמיד צעיר, אותו תלמיד עשוי להיות בן גילם של תלמידי תלמידיו האחרים של המורה. כך יוצא שאותו תלמיד צעיר נחשב דוד של שאר התלמידים בני גילו ועליהם לתת לו כבוד רב למרות גילו הצעיר. עשוי להיווצר מצב בו הדוד צעיר מהאחיין ובמקום שייתן לאחיין כבוד בגלל גילו, האחיין נותן לדוד כבוד בגלל מיקומו בעץ המשפחה. על כן מורים רבים לא הסכימו לקבל תלמידים חדשים בגלל הפרש גילאים גדול מדי. במקרים אחרים, המורה הזקן קיבל תלמיד צעיר אך למרות שאימן אותו בעצמו, התלמיד נרשם כתלמידו של תלמיד אחר.
לי צון אי: נולד ב 1847 גואה ג'אנג למד בפרובינצית חביי שבצפון סין. הוא למד שינג אי צ'ואן מליו צ'י לאן והיה בין הראשונים שלמדו בה גואה ג'אנג בנוסף לשינג אי צ'ואן. את הבה גואה למד ישירות מתלמידו האישי של דונג חאי צ'ואן (מפתח הסגנון), צ'אנג טינג חואה. לי ידוע גם בשם "לי חרב יחידה" בזכות כישרונו בשימוש בחרב רחבה. לי השתתף במרד הבוקסרים והרג אמריקאים ובריטים רבים. כאשר נכשל המרד, נאלץ להמלט על נפשו ולהתחבא בעיר טאי גו אצל דוד גונג פו שלו צ'ה אי ג'אי. לאחר הקמת הריפובליקה הסינית ב 1911, פעל ביחד עם אח גונג פו שלו, ג'אנג ג'או דונג, להפצת אמנויות לחימה סיניות בטיאנג'ין ובהמשך בסין כולה. לי נפטר בשנת 1922.
