דפים

יום שלישי, 2 בפברואר 2016

ניתוח מחודש לתרשים זמני החלמת שש מחלות דיון על פגיעת פתוגן (שאנג חאן לון)

ברגע שהתברר לי שתרשים זמני נטייה להחלמה (זמן בו המחלה מתאווה להתפוגג) אינו קשור לשאנג חאן לון ושמקורותיו מאוחרים יותר, הפסקתי לנסות להבין את משמעותו על סמך כתב זה והחלטתי לנקוט בגישה רעננה ולהסתכל על הנושא מזווית ראיה חדשה ללא דעה מוקדמת על משמעותו כפי שנהוג עד כה. החלטתי לחפש דפוסים מוכרים בתרשים (1) והדבר הראשון בו הבחנתי היה דפוס חלקי (2) של חלוקת השנה לארבע עונות על פי ארבע התופעות (3). 

שמן של ארבע העונות נגזר מארבע התופעות (四象 Si Xiang) בניסיון לתאר כמות יין-יאנג בכל עונה על סמך משך קרינת שמש. על פי חלקה זו, העונה או משך הזמן לאורך היום בו משך קרינת השמש הוא הארוך ביותר (9:00 בבוקר ועד 15:00 או חודש וחצי לפני ואחרי היפוך הקיץ) הוא זמן תאי יאנג. שש השעות שלפני תאי יאנג נחשב הזמן של שאו יאנג ושש השעות שלפני שאו יאנג נחשב הזמן של תאי יין. הדפוס המופיע בתרשים זמני נטייה להחלמה חלקי מכיוון שאינו כולל את הזמן של שאו יין שאמור לתאר את עונת הסתיו או זמן שקיעת השמש מ-15:00 ועד 21:00.


על מנת להבין חלוקה זו לארבע התופעות צריך ראשית להכיר את החלוקה המשנית של יין ויאנג. בפיצול הראשון ראשית נוצרה חלוקה לשני הניגודים, יין ויאנג. מכיוון שכל דבר ניתן לחלק ליין ויאנג, כאשר מחלקים את יאנג לשניים מקבלים את תאי יאנג (יאנג רב) ושאו יין (יין מועט/צעיר). הוא נקרא יין מועט ולא יאנג מועט מכיוון שהוא מלכתחילה שייך ליאנג אבל מבין שני היאנגים, הוא הייני יותר ולכן יש בו מעט יין והרבה יאנג והוא מכונה יין מועט. כאשר מחלקים את יין לשניים מקבלים את תאי יין (יין רב) ושאו יאנג (יאנג מועט/צעיר). הוא נקרא יאנג מועט ולא יין מועט מכיוון שהוא מלכתחילה שייך ליין אבל מבין שני היינים, הוא היאנגי יותר ולכן יש בו מעט יאנג והרבה יין והוא מכונה יאנג מועט. למרות שהשמות הללו מיד יוצרים אצל חלקנו קונוטציה לשש המערכות (מחלות/"שכבות")  או ששת הערוצים כדאי לזכור ששמות אלו הם תיאורים מילוליים בלבד של כמות יין ויאנג ולא שם בלעדי שמיוחס לדבר מה אחד בלבד. תאי יאנג הוא יאנג רב, תאי יין הוא יין רב, שאו יאנג הוא יאנג מועט או יאנג צעיר, שאו יין הוא יין מועט או יין צעיר. לדוגמא, כאשר מדברים על ארבע התופעות בהקשר לעונות שנה או משך היממה, תאי יאנג מייצג את משך הזמן בו כמות הצ'י היאנגי רבה. מכיוון שכך הוא מייצג את עונת הקיץ ואת חצות היום. בהקשר לגוף האדם הוא מייצג את איבר לב-אש, מכיוון שהלב הוא איבר פאזה יאנגית (אש) באזור פלג הגוף העליון היאנגי ולכן נחשב היאנג שבתוך היאנג ומבחינת חמשת הדזאנג הוא האיבר היאנגי מכל. מבחינת שש המערכות בגוף, החיצון נחשב לאזור בשליטת מערכת התאי יאנג מכיוון ששטחו גדול וכמות היאנג שבו רבה. מבחינת תופעות טבע, הסינים זיהו את השמש (日 Ri) כדבר הכי יאנגי בטבע ולכן היא כונתה בשם תאי יאנג. אם כן, תאי יאנג הוא תיאור מילולי של דבר מה שביחס לדברים אחרים תחת אותו סיווג (זמן, איבר, מערכת, טבע) הינו בעל יאנג רב ואינו שם בלעדי של מערכת תאי יאנג (שלפוחית שתן ומעי דק).

באותו אופן, הבוקר מתאר שלב ייני בו היאנג גדל ולכן הבוקר הוא יאנג צעיר/מועט (שאו יאנג). אחה"צ זה הזמן היאנגי בו היין גדל ולכן נחשב יין מועט (שאו יין) ואילו הלילה הוא הזמן הייני מכל ולכן מכונה יין רב (תאי יין). אם כן, כאשר ממירים את זמני הנטייה להחלמה לתרשים ניתן להבחין שמיקומם של תאי יאנג, שאו יאנג ותאי יין זהים לאלו המייצגים את ארבע התופעות לאורך היום. יוצא הדופן הוא הרביע של שאו יין שבתרשים זמני נטייה להחלמה תפוס על ידי יאנג מינג. אם כן אפשר לראות ששלושת הרביעים הללו מייצגים כמותיות יין ויאנג על בסיס קרינת אור, לאורך היום. יש כאן שני דגשים,  כמותיות ואור. כלומר לא מדובר בהיבטי יין יאנג של חום וקור אלא רק אור וחושך. כמו כן לא מדובר על אופי תנועה אלא על כמותיות.

אז בשלב הזה הייתי צריך לנסות ולהבין מדוע יאנג מינג הוכנס לכאן במקום שאו יין (4). אז שוב הסתכלתי על התרשים בו יאנג מינג מחליף את שאו יין ואז שמתי לב לתבנית שכוללת בתוכה את יאנג מינג (7). הפעם מדובר על הצירוף של שאו יאנג, תאי יאנג ויאנג מינג. צירוף בסדר זה הוא צירוף שמצביע על גדילה ודעיכה של היאנג לאורך היום כפי שאפשר לראות בתרשים יין ויאנג. שאו יאנג הוא יאנג מועט בבוקר, תאי יאנג הוא יאנג רב בצהריים ויאנג מינג הוא דעיכה היאנג בשעות אחה"צ. כלומר, השילוב של שלושת היאנג מציג שינויים של גדילה ודעיכה בכמות אור יאנגי לאורך היום. ומכיוון שגם תאי יין נוכח בתרשים, רואים את שיא היין ללא גדילה (שאו יין) או דעיכה (ג'ואה יין).


עד כאן יש היגיון, למרות שיש כאן חוסר התייחסות לגדילה ודעיכה בכמות היין לאורך היום. אם כן, כדאי להסתכל על שלושת היין יחדיו ולבחון את ההיגיון מאחורי הרצף שלהם ומיקומם. על פי תרשים זמני נטייה להחלמה אפשר לראות שלפנינו רצף של תאי יין, שאו יין וג'ואה יין. רצף זה לא מייצג גדילה ודעיכה כמותית של יין לאורך היממה מכיוון שרצף כזה אמור להיות שאו יין, תאי יין ולבסוף ג'ואה יין, כלומר מעט יין, יין רב וקץ היין בדומה ליאנג (7). אז ברור שלא מדובר בכמותיות של חושך ייני (בניגוד לייצוג של אור יאנגי על ידי שלושת היאנגים). בשלב זה זיהיתי שהרצף הזה הוא הרצף שמוצג בהקשר לפתיחה-ציר-סגירה ומתאר איכות תנועה של יין ויאנג (8), בשונה מכמות. כלומר, כמו שנעשה שימוש בתרשים תאי ג'י לייצוג כמותיות של יין ויאנג ביחסי גדילה ודעיכה הדדית (5), יש שעושים בו שימוש להצגה הנדסית של רעיון פתיחה-ציר-סגירה של יין ויאנג (8) בגלל המראה ההנדסי של שני הדגים בתוך המעגל. תאי יין מייצג פתיחה של היין והפצתו, שאו יין מייצג את נקודת המפנה מפתיחה לסגירה ולכן הינו הציר וג'ואה יין מייצג את הסגירה של היין. אפשר לראות שתרשים טאי ג'י יכול לשמש לייצוג של כמות יין ויאנג לאורך היום עם סדר מסוים של שש השמות, ויכול גם לייצג פתיחה-ציר-סגירה כאשר משנים את הסדר. במקרה אחד מדובר על כמות יין ויאנג שמיוצגים על ידי אור ואילו במקרה השני מדובר על אופי תנועה (הפצה וכינוס) של יין ויאנג.



מסקנות ביניים
תאי יין, שאו יאנג, תאי יאנג ויאנג מינג מייצגים השתנות כמות היאנג לאורך היום ואת שיא כמות היין (7). על המקום שמייצג את כמות היין הרב מכל (תאי יין) מיקמו גם את התרשים שמציג את אופי תנועת היין בפתיחה, ציר וסגירה (10), אך אלו מוקמו שלא לפי הזמן המתאים לאורך היממה (9) או במיקום יחסי נכון ליאנג אלא דווקא לפי המיקום של כמות שיא היין (7). כלומר, ערבבו מין במינו ועוד עשו זאת בכח ועיוות של הרעיון המקורי. כתוצאה מערבוב של תרשים כמותי (הרבה-מעט) עם תרשים דימוי אופי תנועה (12) יוצא שהזמן של היינים צומצם מאד ונדחס ותופס משך זמן קצר ממה שאמור להיות. למעשה, אינני רואה כל היגיון מדוע עורבבו שתי שיטות ייצוג שונות לחלוטין לכדי רעיון אחד בו היאנגים מייצגים כמות יאנג לאורך היום והיינים מייצגים אופי תנועת יין שמשום מה נמצאת דווקא בזמן שאמור להיות שיא כמות היין. זה כמו לערבב תרשים של מהירות עם תרשים של משקל.


דבר אחד שטרם הצלחתי להסביר הוא החפיפה שקיימת בין שלושת זמני היין (בין השעות 1:00-3:00). אם מדובר בחפיפה בין שלושה אופני תנועת הצ'י הייני, כיצד יכול להיות שפתיחה (תאי יין) יכולה לחפוף לציר (שאו יין) ולסגירה (ג'ואה יין)? כיצד היין יכול להיפרש לכל עבר ובו זמנית גם להתכנס פנימה? במידה ומדובר בכמות יין, במידה ונתעלם מחוסר ההיגיון ברצף שלושת היין (יין רב, יין מועט, קץ יין) כיצד יכול להתקיים יין רב בו זמנית עם מעט יין וקץ היין?

לסיכום
על סמך הממצאים שהעלתי עד כה יוצא שזמניי הנטייה להחלמה של שש המחלות, לא רק שאינם קשורים לדיון על פגיעת פתוגן (שאנג חאן לון), הם תערובת של שני רעיונות שונים לחלוטין שלא ניתן לערבב יחד. רעיון אחד מתייחס לכמותיות של יין ויאנג והשני מתייחס לאופי תנועה של יין ויאנג בהתפזרות והתכנסות אבל הוא עוות ומוקם בעמדה מבוססת על כמותיות. נראה שמישהו כאן התבלבל בין כמות ואיכות כאשר עשה את החיבור וכאשר הוא לא הסתדר לו, היא כופף אותו בכח כדי שיתאים ולא תהיה חפיפה מלאה בין ג'ואה יין ושאו יאנג. אבל הקושי עם החיבור לא מסתיים רק בזה, יש כאן השלכה של רעיון פתיחה-ציר-סגירה, שמקורו בהסתכלות רפואית פזיולוגית מהקאנון הפנימי, על גבי הטבע. אפשר להבחין בחיבור שנעשה בין רעיון ההפזיולוגי של פתיחה-ציר-סגירה והיבט הזמן (זמן הוא היבט שתלוי בטבע) בזמנים של שלושת היין. אחרי הכל, רעיון פתיחה-ציר-סגירה בגוף האדם אינו מחובר לזמנים לאורך היום אלא לתפקוד פזיולוגי מובהק ומתקיים לאורך כל היום. על החיבור הזה אדבר בהזדמנות אחרת.

אם עלו בראשכם פתרונות לשאלות שנובעות מהתרשים, הניתוח שלו או המסקנות שהעלתי אתם מוזמנים להגיב ואנסה לענות עליהם או לפתח את הרעיונות הלאה.

                                                                                                                                                           
הערות

המשמעויות העמוקות שמאחורי הזמנים בהם שש מחלות שאנג חאן שואפות להתפוגג - סממנים שמצביעים על כך שהמשפטים הדנים בזמני החלמת שש המחלות הם תוספת מאוחרת לקלאסיקה שמקורותיה אינם ידועים.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה