הדאו שעליו אתם מדברים אינו הדאו - הדאואיזם הפילוסופי

חלק קודם: על רומנטיזציה של הדאואיזם ועל טשטוש אופייה הקליני של הרפואה הסינית

הדאואיזם הפילוסופי, כפי שהוא מתגבש בכתבים המיוחסים ללאו דזה ולג'ואנג דזה, איננו תורת חיים הרמונית במובנה הרווח, ואף לא שיטה לטיפוח בריאות, איזון או רווחה. זוהי הגות ביקורתית רדיקלית, שנכתבה על רקע משבר פוליטי, מוסרי ולשוני עמוק של תקופת המדינות הלוחמות, והיא מכוונת בראש ובראשונה לערעור הנחות היסוד שעליהן נשענו תפיסות השלטון, המוסר והידיעה של זמנה. כבר בפתיחתו של דאו דה ג'ינג (קאנון הדרך והסגולה) מוצבת עמדה רפלקסיבית חריפה: כל ניסיון להגדיר את ה'דרך' כעיקרון קבוע, כנורמה מחייבת או כנתיב פעולה ברור, מחמיץ את מהותה. ה'דאו' (הדרך) אינו יסוד שניתן לאחוז בו, ללמדו או ליישמו, אלא גבול המחשבה והלשון, נקודת כשל של כל תיאוריה המבקשת לשלוט במציאות באמצעות מושגים.

לאו דזה (לי אר דן)

במישור הפוליטי, הדאואיזם הפילוסופי פועל כביקורת נוקבת על אידאל השלטון האקטיבי. לאו דזה מערער על ההנחה שהסדר המדיני מושג באמצעות חקיקה, חינוך כפוי או הנהגה מוסרית מכוונת. ריבוי חוקים, מוסדות ותקנות אינו נתפס כסימן לקדמה, אלא כעדות לאובדן הסדר הראשוני. השלטון, לפי תפיסה זו, אינו מתקן את החברה אלא יוצר בה עודף פעולה, כפייה ועיוות. עם זאת, אין כאן הצעה חלופית של מדיניות או דגם של שלטון מיטבי, אלא פירוק של עצם השאיפה לשליטה רציונלית בחברה. זוהי עמדה אנטי־אקטיביסטית מובהקת, שאינה מבקשת לנסח 'איך נכון לשלוט’, אלא לשאול האם עצם הרצון לשלוט אינו חלק מן הבעיה.

במישור המוסרי והחברתי, הדאואיזם מערער על מערכות ערכים נורמטיביות ועל אידאל טיפוח המידות. ערכים כגון צדק, חכמה, מוסריות ושם טוב אינם נדחים בשם ערכים 'גבוהים' יותר, אלא מוצגים כתוצרים של הידרדרות: סימנים לכך שהקיום חדל להיות פשוט, בלתי־אמצעי וחי. ג'ואנג דזה, יותר מלאו דזה, מחריף עמדה זו ומציג את המוסר עצמו כמנגנון אלים של הבחנה, דירוג והדרה. תחת דמות האדם המחונך והמתוקן הוא מעמיד דמויות שוליים, חריגות ולעיתים פגומות, לא כמודלים לחיקוי אלא כאמצעי לחשיפת האלימות הסמויה שבאידאל התיקון האנושי.

במישור האפיסטמי והלשוני, הדאואיזם הפילוסופי מגיע לשיאו הביקורתי. אצל ג'ואנג דזה השפה עצמה הופכת למושא חשד. כל הבחנה בין נכון לשגוי, מועיל למזיק, טבעי למעוות, מוצגת כתלוית הקשר, נקודת מבט ואינטרס. אין כאן הצעה לספקנות מתונה, אלא פירוק שיטתי של יומרת הידיעה האנושית לאחוז באמת יציבה. אין נקודת מבט עליונה שממנה ניתן לשפוט את הדברים 'כפי שהם’, וכל ניסיון לנסח שיטה פילוסופית מוצג כחלק מן הבעיה ולא מן הפתרון. במובן זה, הדאואיזם הפילוסופי אינו רק ביקורת על תורות אחרות, אלא ביקורת על עצם האפשרות של תורה.

במישור הקיומי, הדאואיזם מערער גם על מרכזיות הבריאות, הארכת החיים וההישרדות כערכים עליונים. החיים והמוות אינם מוצגים כקטבים שיש להעדיף את האחד על פני האחר, אלא כתמורות בתוך מהלך רחב יותר שאין לו ערך מוסרי מובנה. אדישותו הידועה של ג'ואנג דזה כלפי מוות, מחלה ואובדן אינה ביטוי לאכזריות או להזנחה, אלא חלק מן המהלך הביקורתי: ערעור על האובססיה האנושית לשימור, שליטה ותיקון. מכאן נובע המתח העקרוני בין הדאואיזם הפילוסופי לבין כל אתיקה טיפולית או רפואית, המבוססת על הבחנה בין מצב רצוי לבלתי־רצוי ועל מחויבות להקל סבל.

מכלול זה מבהיר כי הדאואיזם הפילוסופי אינו מציע דרך חיים הרמונית במובן הנורמטיבי, ואף אינו מספק תשתית ישירה לפרקטיקה של בריאות או ריפוי. הוא פועל ככוח מפרק, כקריאת תיגר מתמדת על מוסדות, ערכים ויומרות ידע. הבנה זו חיונית לדיון בקשר בינו לבין הרפואה הסינית: רק כאשר הדאואיזם נתפס בראש ובראשונה כביקורת תרבותית ופילוסופית, ניתן להבין מדוע החיבור הישיר בינו לבין פרקטיקה קלינית של אבחנה, הכרעה וטיפול אינו מובן מאליו, ולעיתים אף עומד בסתירה פנימית עמוקה.

המשך: הדאואיזם המטפיזי