לימודי רפואה סינית בסין - גאווה ודעה קדומה

ברשומה קודמת סיפרתי על התקופה שחוויתי בתחילת דרכי בסין. בתקופה זו למדתי מהתבוננות כיצד הסינים מתנהגים, כיצד הם מביעים כבוד לאנשים שהם מכבדים, כיצד להיות אחד מהם. ההיסטוריה המאוחרת של הסינים (במאה ה-20) כללה פלישה של מעצמות מערביות אל סין, כיבוש חלקים ממנה והתיחסות אל הסינים כאזרחים סוג ב'. בעיר טיאנג'ין בה למדתי היו רובעים שנלקחו על ידי הצרפתים, הגרמנים, האיטלקים, האנגלים והיפנים ולסינים אסור היה להכנס אליהם. מלחמת האופיום, גניבה של אוצרות תרבות סינים והרס של אוצרות אחרים (סיפריות) על ידי הזרים הפולשים השאירה חותם בליבם של הסינים וטעם מר בפיהם. סינים רבים (בעיקר בני הדור המבוגרים) מתיחסים אל מערביים בחשדנות. מבחינתם, המערביים מזלזלים בהם ולא נותנים להם כבוד, באים רק לקחת מהם אך לא מעריכים אותם. כאשר מגיע מערבי אשר מכיר את השפה, את מנהגי הסינים ויודע להביע כבוד כלפי סינים הם עשויים לקבל אותו כאחד מהם. מי שמגיע אל הסינים ובא בגישה של תן וקח (תן כסף, קח ידע) עשוי לגלות (או שלא) שהוא מקבל רק את אשר על פני השטח. 

עם המורה שלי לאמנויות לחימה וצ'י גונג וכל המשפחה

בתחום הרפואה כמו גם בתחום אמנויות הלחימה, הקשר שבין המורה לתלמיד היה קשר כמעט כמו של משפחה. למורה קראו שי-פו (מורה-אב) ולשאר התלמידים שה-שיונג (מורה-אח גדול) או שה-די (מורה אח קטן) וכדומה. טקס קבלה אל המשפחה כלל שלוש קידות בהן מצחו של הקד נגע ברצפה, הגשת ספל תה למורה הישוב על כיסא במרכז החדר והענקת שי כלשהו, למשל בגד או זוג נעליים למורה. רק כאשר תלמיד התקבל אל המשפחה, המורה חלק עימו את כל הידע שלו מבלי להשאיר סודות. העובדה שהגעתי לסין עם רקע באמנויות לחימה ואף התקבלתי כתלמידם האישי של שני מאסטרים מקומיים אפשרה לי להכיר את יחסי הגומלים האלו מבפנים ולהבין את חשיבותם.

במהלך שלוש השנים האחרונות ללימודי בסין ביליתי זמן רב בקליניקות השונות בבית החולים של האוניברסיטה. השנה הראשונה מהשלוש היתה שנה של התנסות במחלקות שונות ורבות הן בצמחי מרפא והן בדיקור. בשנתיים הנוספות יכלתי לבחור בעצמי לאיזה פרופסור ברצוני להתלוות בקליניקה. על פרופסור ווּ לִיאֶן-ג'וֹנְג שמעתי כבר שנה לפני כן. לרב, הקליניקה שלו היתה מוצפת בכעשרים רופאים צעירים מרחבי סין שנשלחו על ידי בתי החולים בהם עבדו על מנת ללטש את מיומנויותיהם בדיקור. מכיוון שהייתי בוגר של האוניברסיטה של בית החולים הזה ודיברתי סינית שוטפת יכלתי להתמחות תחתיו כאחד הרופאים הסינים. יתרון נוסף שהיה לי על פני מערביים אחרים שבאו לקליניקות היתה היכרות עם התרבות הסינית ומנהגיה.

פרופסור וו היה עובד ממטופל למטופל, מסביר מעט על המחלה ממנה סובל המטופל, נותן דגשים לאבחון ומבצע דיקור. מדי פעם היה עוצר ומסביר לנו את ההגיון העומד מאחורי שילוב הנקודות על סמך קלאסיקות שונות. לעיתים היה מדגים טכניקת דיקור מיוחדת ומסביר את משמעותה. לרב הוא הרשה רק לרופאים, שהתלוו אליו בקליניקה במשך לפחות כחודש, לדקור מטופלים. מי שדקר לא נכון קיבל מבט מאוכזב וכועס מהפרופסור ונאלץ להמתין תקופה ארוכה עד שניתן לו לדקור בשנית. לעיתים חלק איתנו ציטוט הלקוח מהקאנון הפנימי או מא'-ב' של הדיקור בהקשר של טכניקת הטיפול בה השתמש. מי מהרופאים שלא זיהה את הציטוט נשלח בבושת פנים לקרוא בבית את הפרק.

לפרופסור היה תרמוס תה קטן ממנו היה לוגם תה בין קבוצת מטופלים למשנה, כאשר ראינו שבתרמוס התה הירוק של הפרופסור חסרים מים מיד היה ממהר אחד מהרופאים למלא לו מים מחדש. וכאשר הבחנו ברמז הקל שבקלים שהפרופסור עומד לקום ולערוך סבב דיקור מיד היינו ממהרים לקחת את קופסאת המתכת של המחטים ולהתייצב לשמאלו. מי שמחזיק בקופסא עומד בקו הראשון למטופל ורואה בדיוק כיצד הפרופסור מטפל. פעמים רבות היה פונה פרופסור וו אל מחזיק הקופסא ונותן לו לדקר איזו נקודה מסוכנת שמצריכה השגחה או מיומנות מיוחדת.

עם פרופסור וו

פרופסור וו היה מטפל רק בבקרים אך בפעם בשבוע, בשעות אחרי הצהריים המוקדמים, היה עורך שיעור מיוחד על תיאוריה של מחלה כלשהי שבחרנו. מכיוון שהקליניקה של פרופסור וו היתה תמיד מוצפת במטופלים ולא היה זמן רב להסביר לנו את הרעיונות מאחורי שיטות הטיפול שלו, הוא בחר לחלוק עימנו את הידע שלו פעם בשבוע באופן מסודר. כל הרופאים שלמדו ממנו ועוד כמה שבאו להתמחות במחלקות אחרות היו עוזבים הכל ובאים לשמוע. מלבד הידע שקיבלנו במהלך שיעור העשרה זה, חיבור כל שבִיבֵי המידע שחלק עימנו לאורך החודשים הרבים בהם התלוונו אליו, התחברו אחד אל השני כמו פאזל עד שסיפקו לנו תמונה שלמה לעקרונות הריפוי בהם השתמש.

לעיתים קרובות היו מגיעות קבוצות של סטודנטים זרים (מערביים) שהגיעו להתמחות קצרה במחלקות השונות. הקבוצה היתה מגיעה עם מתורגמן צמוד ועשתה רישום של כל נקודות הדיקור השונות אותן דיקרנו. בתקופה זו יכולת ההתבוננות שלי כבר היתה חדה למדי. אחד הדברים שהבחנתי בו היה שתלמידים זרים שניכנסו לקליניקה של מורי לא הצליחו להפיק את אותו המידע שאני והקולגות הסינים הפקנו. לאחר כחצי שעה בה העתיקו את נקודות הדיקור וקיבלו תרגום קצר על כל טיפול הם המשיכו למחלקה הבאה. אף אחד מאותם תלמידים לא שב למחלקה על מנת להתמחות בה לתקופה ממושכת. לפעמים וויתר פרופסור וו על הסברים והמשיך הלאה בטיפול עד שהקבוצה עזבה לאחר שרמז לנו שנקבל הסבר מאוחר יותר. לאחר שהקבוצה עזבה הסביר לנו שאינו אוהב לחלוק את 50 שנות נסיונו ברגע אחד למי שבא רק לקחת את הסודות שלו. מבחינתו הקבוצה שילמה בשביל ידע יבש ולא יצרה איזה קשר של מורה-תלמיד ועל כן נמנע מחשיפת ידע.

לאחר חזרתי לארץ יצא לי לשמוע מספר מטפלים שטענו שאין מה ללמוד בסין, לדבריהם "הסינים כבר לא מטפלים לפי הרפואה הסינית העתיקה". חלק מאותם מטפלים מעולם לא היו בסין או ביקרו במחלקה בבית חולים סיני. חלק אחר פשוט ביקרו במחלקות שונות, קיבלו תרגום מקוצר והמשיכו הלאה ממש כמו הקבוצות שתיארתי בפיסקה הקודמת. אותם רופאים יצאו מסין עם חלקי פאזל בודדים שנלקחו מתמונות שונות כך שאינם מתחברים יחדיו לכדי תמונה אחת ומכיוון שכך לא הצליחו להבין את עומק המידע שקיבלו. אני לא יודע אם זה נובע מרצון ללמוד את "כל הסודות" של כל הרופאים בבית החולים בזמן קצר אחד או אולי מגאוות שווא של היותם חכמים יותר מהרופאים הזקנים והמיומנים שבמחלקות השונות ואולי אף דיעה קדומה כלפי הרפואה הסינית בסין.

אז מה אני מנסה לומר, כאשר אתם באים ללמוד ממישהו, תנו לו את הכבוד המגיע לו, או לפחות את הכבוד שהייתם רוצים לקבל מתלמיד שלכם. אולי הוא לא יודע הכל, אבל הוא הלך באותה הדרך בה אתם הולכים עכשיו רק לפניכם, הוא כבר רכש את הנסיון והשתמש בידע שלו. אנשים שעבדו קשה על מנת לרכוש ידע וללטש מיומנות רואים בהם יקרי ערך ועל כן נמנעים מהפצתם ברבים וחולקים אותם רק עם מי שקרוב אליהם. אז אפילו אם אתם חושבים שאתם ההתגלמות מחדש של הקיסר הצהוב, אל תשכחו שבשביל להוסיף טיפה של ידע חדש צריך קודם לרוקן את הכוס. ומי שלא פתוח להתנסות חדשה ושהינו חסר סבלנות ללקט פיסות מידע אחת אחרי השניה שלא יתפלא אם לא חולקים איתו ידע.

הרובע האיטלקי בטיאנג'ין