דיון על סינדרום דם (血证论) - מחלות הדם ברפואה הסינית

אחד הרופאים החביבים עלי הוא טָאנג דזוֹנג-חָאי (1862-1918). אחת הסיבות לכך היא העובדה שלדעתו על רופא להיות "חובב הקדום אך אינו מאמין בעיוורון לקדמונים, מלומד ומסוגל לקחת את הטוב ולוותר על הבינוני". גישתו זו הקנתה לו את היכולת ללמוד לעומק את קאנון התמורות, הקאנון הפנימי, מסה על פגיעת פתוגן בחיצון ועוד ספרים עתיקים אך בו זמנית ללמוד רפואה מערבית ולנסות לגשר בין הגישה הסינית המסורתית והגישה המערבית המודרנית שחדרה לסין בהדרגה ובכך ליצור את אסכולת הגישור בין מזרח ומערב. מקריאת חלק מכתביו אני מקבל את הרושם שיכל היה לשבת בדיון עם טובי הרופאים המערביים בני זמנו ולדעת להסביר את הרפואה הסינית בגישה מודרנית ובאותה מידה לנהל ויכוח מלומד על הכתבים הפילוסופים הסינים העתיקים ולצאת עם ידו על העליונה. באחד מספריו הוא מוסיף פרשנות על ספרו של צ'אן שיו-יואן העוסק במסה על פגיעת פתוגן בחיצון דרך עיניהם של אנשי אסכולת התנועות והצ'י (הזכרתי כאן וכאן), ומרחיב על התפקוד הפזיולוגי של האיברים בגוף מנקודת מבט מערבית.

טָאנג דזוֹנג-חָאי חקר לעומק את כתביהם של הרופאים שקדמו לו וידע לקחת את הטוב מדבריהם ולציין את נקודות החוסר בעבודתם. כך למשל ציין שלִי דוֹנג-יוּאֱן נתן חשיבות רבה לצמד טחול-קיבה אך שם דגש רב מדי על הטלאת החוסר ביאנג הטחול והזניח את לחלוח וטיפוח יין הטחול. על ג'וּ דַאן-שִי אמר שהתמקד בטיפול בדם אך צמחי המרפא בהם השתמש נטו להיות קרירים או קרים מדי וכי לא ידע שלמרות שבמחלות איבר האש יש להשתמש בצמחים קרים וקרירים, במחלות איבר האדמה (שקשור לייצור הדם) יש להשתמש בצמחים מתוקים מתונים. כמו כן הכיר היטב את עבודתם של חוּאָנג יוּאֱן-יוּ וצֶ'אן שיוּ-יוּאֱן וידע לתקן ולהשלים את החוסרים שהיו בעבודתם ולהיות ביקורתי לתוכנם. מתוכן עבודתו אפשר לראות שהושפע מגישתם של חוּאָנג יוּאֱן-יוּ ולִי דוֹנג-יוּאֱן שהדגישו את חשיבות את הטחול-קיבה כציר המרכזי החשוב בגוף.

דיון על סינדרום דם - טאנג דזונג-חאי

אחד ההישגים החשובים ביותר של טָאנג דזוֹנג-חָאי הוא חיבורו הקליני דיון על סינדרום דם. החיבור עוסק בפיזיולוגיה, פתולוגיה ודרכי הטיפול במחלות המשפיעות על הדם כגון דימום וסטסיס דם. מלבד מתן הסבר תיאורטי לדבריו, מכיל הספר גם הסבר מפורט על אופן הטיפול הנכון בסינדרומי דם ומפרט בפרוטרוט על מחלות שונות כגון: הקאת דם, רוק המכיל דם, שיעול דמי, דימום מהאף, דימום מהעיניים, דימום מהאוזניים, דימום מהחניכיים, דימום על הלשון, דם בצרכים, דם בזיעה, דימום ברפואת נשים, הצטברות וסטסיס דם ועוד מחלות שונות. כמו כן מסביר על הטיפול בשלל מחלות המופיעות בעקבות דימום (הלמות לב, שיכחה, כאבי ראש, שיעול, צמא, חוסר מנוחה וכדומה).

טָאנג דזוֹנג-חָאי סבר שיש קשר הדוק בין צ'י, דם, מים ואש. לא ניתן לשייך את סינדרומי דם אך ורק לרמת הדם. יש להכיר את הדם על סמך הבנת הקשר אל הצ'י. "גוף האדם אינו שונה מיין ויאנג ושתי המילים יין ויאנג הינן מים ואש. שתי המילים מים ואש הינן צ'י ודם. מים מתמירים צ'י ואש מתמירה דם". מתוך דבריו אפשר לראות שייחס חשיבות רבה לפאזות האש והמים כביטוי המוחשי ביותר של יין ויאנג בגוף האדם והקשר הישיר ביניהם ובין הצ'י והדם בגוף.

יצירה של הצ'י

בגוף האדם הוא מתייחס לטריגרמת המים קאן הלקוחה מספר התמורות ומסביר שהקו היאנגי היחיד הנמצא בין שני קווים יינים הינו למעשה הביטוי של יאנג אחד הנוצר בתוך המים והינו שורש היצירה.

יאנג השמים נשאף ומוריד את האש אל המים שבדאן-טיאן

הוא מסביר ש"הצ'י בגוף האדם נוצר בשדה האליקסיר תחת הטבור במרכז ים הצ'י. תחת הטבור נמצאים הכליות ושלפוחית השתן, המקום שהינו היעד אליו שבים המים". למרות שהצ'י נוצר על ידי המים אין ביכולתם ליצור אותו לבד מכיוון שיצירתו של הצ'י מצריכה חום אשר יכול לאדות את המים לכדי אד-צ'י. מכיוון שהאש נמצאת למעלה ואופי תנועתה הוא עליה ואילו המים נמצאים למטה ואופי תנועת המים הינה ירידה, על כן הם זקוקים למתווך אשר יכול להביא למפגש ביניהם. מתווך זה הוא הריאות "גם תלוי ביאנג השמיים הנשאף פנימה בין הנחיריים, נע לאורך קני הריאות מוליך את אש הלב לרדת ולהיכנס תחת הטבור, מאדה את המים שלהם וגורם למים להפוך לצ'י". האויר הנשאף מהאף דרך קני הנשימה ועד הריאות יוצר תנועה מטה המורידה את אש הלב אל אזור שדה האליקסיר שם היא פוגשת במים של הכליות והשלפוחית ומאדה אותם לכדי צ'י.

הצ'י שנוצר מאידוי המים (כליות ושלפוחית השתן) מופץ בגוף כולו. כאשר הוא "נע לאורך ערוץ תאי יאנג ומופץ להגן על החוץ הינו צ'י מגן, כאשר פוגש בריאות הינו הנשימה, הוא הנשימה והחיבור ההדדי בין חמשת האיברים (היינים) וששת האיברים (היאנגים)". מכיוון שערוץ תאי יאנג שלפוחית השתן מגיע אל החיצון הוא מאפשר לצ'י להגיע לחיצון ולהגן על הגוף מפני פלישה של פתוגנים. כאשר הצ'י המופץ בתוך הגוף מגיע לריאות הוא מפקח על תפקוד הנשימה וכאשר הוא מגיע לאיברים הפנימיים הוא מאפשר את תפקודם התקין והתקשורת ההדדית ביניהם.

מעבר לכך שהצ'י נוצר מהמים הוא גם משפיע על המים בגוף. כאשר הצ'י נושא עימו מים יינים ומגיע אל שכבת העור מתקבלת זיעה. כאשר הוא לוקח מים יינים ונוסק מעלה אל הריאות מתקבל הנוזל-גִ'ין. כאשר מתבצעת התמרה של צ'י במחמם התחתון אז דרכי המים פתוחות והשתן מופרש. זיעה, רוק ושתן כולם ביטויים של התמרת הצ'י וסממן לכך שהמים נעים יחד עם הצ'י ולהיכן שמגיע הצ'י גם המים מגיעים, כדבריו "המקום אליו מגיע הצ'י, גם המים אינם נעדרים מלהגיע".

על בסיס ההסבר הפיזיולוגי הזה הציע גם הקשר לפתולוגיות הקשורות במים וצ'י. לדבריו "מים יכולים להתמיר צ'י אך גם יכולים להחלות צ'י" כלומר, ברגע שויסות ופתיחה של דרכי המים אינו תקין יכול הדבר להשפיע על תפקוד הצ'י ולגרום למחלות. "אם מים נעצרים ואינם מותמרים, בחוץ צ'י התאי יאנג אינו מגיע והזיעה אינה יכולה לצאת. בפנים הג'ין יה (נוזלי הגוף) אינם נוצרים ונוצרת תנועה של ליחה ונוזלים". דוגמא למרשם המרפא את מחלת המים שגרמה למחלת צ'י - Wu Ling San.

כמו כן מכיוון שצ'י נוצר מהמים, כאשר יש מחלה המשפיעה על הצ'י יביא הדבר למחלה של המים ושינועם בגוף "ויסות והגבלה של הריאות אינם פועלים, הצ'י אינו יכול לרדת וכתוצאה מכך יש לונג-בי (עצירת שתן) חלקלק ומהיר". ישנה השפעה הדדית בין מחלת צ'י ומחלת מים והאחת תגרום בהכרח לשניה ומסיבה זו הסביר ש"מים וצ'י שייכים לאותה המשפחה, ריפוי צ'י הוא ריפוי מים, ריפוי מים הוא ריפוי צ'י" ולכן טיפול באחד יאפשר החלמה של השני. דוגמא למרשם המרפא את מחלת הצ'י שגרמה למחלת מים - Zhen Wu Tang.

לסיכום: צ'י נוצר מהמים וגם יכול להתמיר מים. מים מותמרים מצ'י וגם יכולים לחלות עקב הצ'י. כאשר מים נעים גם הצ'י נע, כאשר המים נעצרים גם הצ'י נעצר. ריפוי צ'י הוא גם ריפוי מים וריפוי המים יביא לריפוי הצ'י. מבחינתו יש להבין שויסות הצ'י הוא נקודת המפתח בטיפול במחלה זו.

יצירה של הדם

על סמך הנאמר בקאנון הפנימי של הקיסר הצהוב "מחמם אמצעי קולט צ'י ממצה מיץ, משנה ומתמיר לאדום וזה מכונה דם" טען שהחומר ממנו נוצר הדם מגיע מן הטחול ואילו שלב השינוי וההתמרה של חומר זה לצבע האדום מתבצע בלב. האש מתמירה דם, דם צבעו אדום שהינו צבע האש ואילו הלב אחראי על האש. האש הינה יאנג והיא יוצרת דם שהינו יין, על כן הדגיש שיצירת הדם מתבצעת בעצם על ידי שני איברים - טחול ולב. תהליך היצירה של הדם מתחיל כאשר "צ'י המזון נכנס לקיבה, הטחול מתמיר מיץ, מגישו מעלה לאש הלב, אש הלב מקבלת אותו, משנה ומתמירה לכדי אדום, זה מכונה דם" ומכאן נובעת בעצם מסקנתו ש"האש מתמירה דם" ו"דם נוצר באש הלב".

על סמך הרעיון של יחסי הטבה הדדית בין מים ואש ואיזון בין יין ויאנג טען שמצד אחד היצירה של הדם תלויה באש הלב ומצד שני האש זקוקה לטיפוח והזנה של הדם הייני המונע בין היתר חריגה של האש ומאפשר תפקוד תקין של הלב והדם: "אש היא יאנג ואילו יוצרת דם ייני, גם מסתמכת על יין דם לטיפוח האש, על כן אש אינה בוערת מעלה ונוזל הדם יורד מטה, נאצר בתוך הכבד, מתגורר בים הדם שהינו שלושה ערוצים - חודר (Chong), עיבור (Ren) וחגורה (Dai). נע ומגיע לכל הגוף לשם חימום וטיפוח הגפיים והגוף. אצל הגבר הדם משונע אך אין לנו לדרך לבחון זאת. אצל האישה הזם משונע והמחזור החודשי מגיע בזמנו.הדם נמזג מטה אל מרכז ים הדם, אש הלב מתלווה אליו ומועילה למטה, לכן הדם שופע והאש אינה חורגת באלימות, הגבר אינו חולה והאישה קולטת העובר" דם זהו מצב פזיולוגי תקין בו יש שפע דם והאש אינה חורגת .

מבחינה פתולוגית יכולה להיות השפעה הדדית בין הדם והאש בגוף. האש הפיזולוגית יכולה ליצור ולהתמיר דם אך אש משגשגת או כליה של האש יכולה להוביל למצב מסוכן של פגיעה ביצור נוזל הדם, זהו מצב בו מחלת האש גורמת לדם לחלות. על כן אמר "התמרת האש אל מעל ומעבר דווקא מאבדת יכולת התמרה", "התמרת האש אינה מספקת אזי הדם אינו יכול להיווצר". מצד שני גם מחלה בדם יכולה להשפיע ולגרום למחלה של האש. במידה ויש חוסר של דם אז הכבד מאבד יכולתו לאצור דם, העץ משגשג ומגביר את תנועתה של האש והופך אותה מאש פיזיולוגית לאש פתולוגית. בהמשך הלב מאבד את הזנתו, האש משגשגת ובקלות רבה מוביל הדבר שוב לפגיעה בדם. כך נוצר מצב בו גם האש וגם הדם חולים.

מבחינת אופן ריפוי הסביר שיש להטליא את האש לייצירת דם. לכן מכיווּן של פתולוגיה אפשר לראות שיש קשר הדוק בין האש והדם. ריפוי הדם ירפא את האש וריפויי האש ירפא את הדם. אש ודם הינם בני אותה המשפחה. על כן נקודת המפתח בריפוי מחלות אש ודם היא וויסות הדם. הראה שבמרשמים לטיפול באש ודם יש שילוב צמחים המטהרים חום יחד עם צמחים המזינים יין ודם.

לסיכום, אש, מים, צ'י ודם הם צמדים אך יש בינייהם גם יחסים הדדיים. יחסי תלות הדדית של יין ויאנג. הצ'י הוא זה שמניע את הדם והדם הוא זה השומר ומגן על הצ'י. מחלת מים יכולה להוביל למחלת דם ומחלת דם יכולה להוביל למחלת צ'י.

האדמה והטחול - הציר שבין האש והמים

טָאנג דזוֹנג-חָאי הדגיש בין היתר שאם דנים במים, אש, צ'י ודם יש לזכור שבאמצע ביניהם יש גם אדמה-טחול ואסור לשכוח אותה. דם נוצר על ידי אש לב ונאצר למטה על ידי הכבד. צ'י נוצר על ידי מים כליות ונשלט למעלה על ידי הריאות. בינייהם תנועתם מעלה ומטה תלויה בציר של הטחול. על כן ריפוי סינדרום דם חייב להיות בעיקר בריפוי הטחול.

גם כך בנוגע לריפוי צ'י, גם כאן ריפוי הטחול הוא העיקר. למרות שהצ'י נוצר במרכז הכליות הוא תלוי בשינוע התמצית שמוצתה מהמים והגרעין (המזון) על ידי הטחול והקיבה ורק לאחר מכן יכול להתאדות ולנסוק מעלה. צלול עולה ועכור יורד.

תרגום מסינית לעברית - ניצן אורן
ותודה כמובן לרני שהזכיר לי את הספר החשוב הזה.