דפים

יום שלישי, 31 בינואר 2012

סוף מעשה במחשבה תחילה - מרכיבי המיומנות הפנימית - שין 心

הרשומה הבאה מבוססת על פרקים מספר שחיברתי בנושא מיומנות פנימית באמנויות לחימה סיניות, אשר לא ראה אור מעולם. לפני מספר שנים פרסמתי חלק מהחומר כמאמר, אך מאז הוא הלך לאיבוד בנבכי הזמן ולכן החלטתי לפרסם חלק מהפרקים כאן בבלוג:

בקאנון הפנימי של הקיסר הצהוב מופיע אחד האזכורים הקדומים ביותר לתרגול מיומנות פנימית: "שמעתי כי בתקופה הקדומה החכמים חיו לפי דרך הדאו, הם תמכו בשמיים וארץ, שלטו בהבנת עקרונות יין ויאנג, נשמו את תמצית האוויר, עמדו בדד והתבוננו בנפשם, ושריריהם היו מאוחדים כאחד". משפט זה קיבל פירושים שונים לאורך ההיסטוריה, בין היתר כתרגול מיומנויות פנימיות כגון צ'י-גונג לשם טיפוח הגוף והנפש או עמידות עמוד. מאז הופעת תיאור זה ועד ימנו אנו הלכה והתגבשה התיאוריה, המסבירה את הפיזיולוגיה העומדת מאחורי תרגולות מיומנות פנימית, וזוקקה לכדי התהליך המוכר לנו כיום כשרשרת מחשבה -> כוונה -> רצון -> צ'י -> דם -> כח. במאמר זה אנסה להבהיר את המושגים המרכיבים תהליך זה והמכניזם של היווצרות תנועה מתוך המחשבה. הבנת התהליך כולו ונקודות החולשה עליהן ביכולתנו להשפיע בתרגול מאפשרת הפקת תוצאות טובות יותר של מיומנות פנימית. ברשומה זו אפרט מעט על השִין (Xin) ומשמעותו וברשומות הבאות על היבטים נפשיים כגון שֶן (Shen), אִי (Yi) וגֶ'ה (Zhi).


"שין" – הקשר בין לב, דעת ונפש והמח
בקלאסיקות של המיומנות הפנימית נטען כי תחילתה של תנועה בהופעת מחשבה ב"שין". למילה הסינית "שין" מספר משמעויות כשהעיקריות הן לב, דעת ובינה. לאדם שאינו דובר סינית משמעויות אלה עשויות להיראות כחסרות קשר לחלוטין. אם כן עולה השאלה איזה קשר יש בין הלב, שהינו משאבת דם העשויה משריר, לבין מחשב ביולוגי רב עצמה האחראי על הבינה כמו המוח. על מנת לענות על שאלה זו ראשית עלינו להבין כי ההתייחסות של הרפואה הסינית אל חמשת האיברים הפנימיים (לב, טחול, ריאות, כליות וכבד) אינה כאל איברים בשר ודם אלא אל שילוב בין איבר פיזי ומספר תפקודים גופניים שונים.

על פי הפיזיולוגיה הסינית מפקד הלב על גוף האדם ושולט בדם וזרימתו. מבחינה תפקודית הלב הינו למעשה שילוב של איבר הלב וכלי הדם. תפקודו של איבר הלב כמשאבה וגמישותם של כלי הדם ותפקידם כצנרת לנוזל הדם הם אחת הסיבות מדוע נחשב הלב כשולט על הדם. סיבה נוספת היא היות הלב האיבר האחרון בתהליך היווצרות הדם. בשלב האחרון בתהליך יצירת הדם הצ'י המזין נכנס אל הלב ובעזרת אש הלב מעורבב עם נוזלי הגוף, נצבע באדום ומותמר לכדי חומר חדש המכונה דם. מכיוון שהדם הינו החומר המזין את הנפש ומספק לה עוגן גשמי (יחסיי יין ויאנג) ובכך משפיע על תפקודה וחיותה, על כן נפש האדם מושפעת בצורה עקיפה על ידי הלב.

גם ביהדות הוצג קשר בין הדם לנפש במשפט "כי הדם הוא הנפש". בפרשת "אחרי מות" (י"ז, י"א) התורה מביאה טעם לאיסור אכילת הדם: "כי נפש הבשר בדם היא ואני נתתיו לכם על המזבח לכפר על נפשותיכם כי הדם הוא בנפש יכפר" ובהמשך: "כי נפש כל בשר דמו בנפשו הוא ואומר לבני ישראל דם כל בשר לא תאכלו כי נפש כל בשר דמו היא כל אוכליו יכרת" (י"ז, י"ד). קשר זה בין הלב והנפש הוגדר ברפואה הסינית כקשר בו "הלב אוצר את הנפש". היכולת של הלב להשפיע על הנפש ובכך להשפיע על יכולתו של האדם לחשוב ולהחכים מתוארת כ"דעת". כלומר, הדעת קשורה באיבר הלב גם ללא כל קשר למוח.


המח כשליט הגוף
עד המאה ה-16 התייחסה הרפואה הסינית אל המוח, שכונה בסינית "ים הלשד", כתוצאה ותוצר סופי של שפע של תמצית וכאחד מהאיברים יוצאי הדופן אך לא כאיבר השולט בגוף ובחשיבה. בתחילת המאה ה-16 תיאר לראשונה הרופא לִי שֶה גֶ'ן, במשפט "המוח הינו מעון הנפש המקורית" , את חשיבות המוח כמקור לתודעה, זיכרון, חשיבה וחושים. רק במהלך המאה ה-19 הרחיב, הרופא המפורסם וַואנג צִ'ינג רֶן, בספרו תיקון טעויות הרופאים על משמעות המוח בגוף האדם וטען כי "חיות וזיכרון אינם בלב כי אם במוח", כלומר המנדט לשלוט על הגוף ותפקודו, כמו גם תפקודים שכליים, ניתנים למוח על ידי הלב. כיום ידוע כי פגיעה באספקת הדם למח משפיעה על תפקודו ולכן מחלות לב עשויות להשפיע גם על המח. אם נמשיל זאת למושגים מעולם המחשבים אזי המוח הינו מחשב שאיכות חומרתו מושפעת מתמצית הכליות  ואילו הנפש (המושפעת על ידי הלב) היא תוכנה ההופכת את קופסת המתכת למחשב על בעל בינה מלאכותית ותפקוד עצמאי.

ניתן לראות כי הרפואה הסינית במאה ה-19 כבר הכירה בחשיבותו של המוח לשליטה בתפקודים שכליים ותפקודיים. השימוש במושג "שין" בספרות אמנויות לחימה וצ'י-גונג שיצאו בתחילת המאה ה-20 והושפעו מהרפואה הסינית זהה למשמעות המילה "דעת" ולא "לב" (כאיבר פיזי) ומתייחס לתפקוד הקשור במוח ובמערכת העצבים.


חלק שני - נפש, כוונה ורצון
                                                                                                                                               
הערה
Xīn 心
Li Shizhen  李时珍
Wang Qingren  王清任
Zhu Xi 朱熹
Zhang Jingyue  张景岳
Chūnqiū Fánlòu 春秋繁露
Shen jing 神经
Nei Gong 内功
Shén 神
Yì 意
Zhì 志

יום שני, 23 בינואר 2012

הפרק נדודי שינה מהספר "תיעוד אבחנה מבדלת של סינדרומים" (辨证录)

לאחרונה השקעתי זמן רב בחקירה של כתבי הרפואה הסינית העוסקים בגורמים לנדודי שינה. הסיבה לכך היא שנוכחתי לגלות שנדודי שינה היא תופעה יחסית נפוצה אצל המטופלים ושחסר חומר רב בנושא בעברית. את החיפוש אחר מקורות בנושא התחלתי בספריה שלי. 

Bian Zheng lu
בתקופת הלימודים, הייתי הולך כל כמה חודשים לחנויות הספרים שליד האוניברסיטה ומעלעל במגוון העצום של הספרים הפזורים בחנות, תר אחר הספרים שהומלצו לי על ידי מורי או חברי ללימודים. פעמים רבות פשוט עברתי מַדף אחרי מַדף וספר אחרי ספר על מנת למצוא מציאוֹת. כמעט ולא קרה שיצאתי מהחנות בידיים ריקות ולרב הייתי רוכש מספר ספרים שמצאו חן בעיניי, גם אם לא נועדו לקריאה בזמן הפנוי, העיקר שיהיו בספריה ליום שבו אזדקק לחומר עיון נוסף. בסופי השבוע הייתי קופץ לשוק ספרים יד שנייה בחיפוש אחד ספרים ישנים שכבר ירדו מהדפוס ומוכריהם לא היו מודעים לערכם הרב (לפחות עבורי). כך, במהלך שבע שנות מגורי בסין הרכבתי ספר אחרי ספר, ספריה המונה בסביבות אלף ספרים ברפואה סינית.

כאשר התחלתי לחפש אחר כתבים עתיקים העוסקים בנדודי שינה נתקלתי באחד מהספרים הללו, תיעוד אבחנה מבדלת של סינדרומים1, שנכתב בשנת 1687 על ידי צֶ'אן שֶׁה דוּאוֹ2. עלעלתי בתוכן העניינים של הספר עד שהגעתי לפרק על נדודי שינה ולאחר שקראתי את תוכנו החלטתי שלא מספיק לציין אותו כבדרך אגב ושאני פשוט חייב לתרגם אותו לעברית ולחלוק עם כולם. פרק נוסף שצד את עיני עוסק בהיפרדות החוּן  (הקרנה אסטראלית? חלימה צלולה?) ובמידה ויתאפשר לי אתרגם גם אותו ואפרסם כאן. אז מדוע חשבתי ששווה להשקיע זמן בתרגום הפרק כולו? לא בגלל שהוא מגלה איזה סוד אזוטרי על נדודי שינה והטיפול בהם.... למעשה אני חושב שלאחר שתקראו את הפרק תבינו מדוע. השתדלתי מאד להישאר נאמן למקור עד כמה שאפשר ולהשלים מילים בסוגריים על מנת שיהיה ברור יותר בעברית. כמו כן הוספתי איורים שלדעתי יכולים לסייע במידה להבנת התוכן:

"ישנם מקרים בהם האדם אינו יכול לישון ביום ובלילה, וחש חוסר מנוחה מציק בלב, זהו העדר מפגש בין לב וכליות. לרב חוסר יכולת לישון ביום הוא (מצב של) כליות שאינן נפגשות עם לב, חוסר יכולת לישון בלילה הוא (מצב בו) לב אינו יכול להיפגש עם הכליות. כאשר אינו יכול לישון גם ביום וגם בלילה זהו (מצב בו) לב וכליות שניהם אינם נפגשים האחד עם השני. הסיבה מדוע לב וכליות אינם נפגשים היא הלב חם יתר על המידה והכליות קרות יתר על המידה. במקור הלב שייך ל(פאזת) האש, כאשר הינו חם יתר על המידה אז האש בוערת מעלה ואינה יכולה לרדת מטה להיפגש עם הכליות. במקור הכליות שייכות ל(פאזת) המים, כאשר הינן קרות יתר על המידה אז המים שוקעים מטה ואינם יכולים לעלות להיפגש עם הלב. שיטת הטיפול היא להביא לכך שהחום בלב אינו חם והקור בכליות אינו קר, השניים מושכים האחד את השני ובאופן טבעי מתאחדים."

"ישנם מקרים בהם לאחר שלאדם יש דאגות, לאורך היום הינו תשוש, (וכאשר) מגיע הלילה שתי עיניו אינן נסגרות, כָּמֵהַּ לעצום עיניים לרגע אך אינו יכול. אנשים שוגים להניח שמדובר בחוסר פגישה בין לב וכליות, אך מי חשב שמדובר ביובש יתר של צ'י הכבד!? אין אדם דאגן אחד שאינו בעל צ'י כלוא. כאשר צ'י כלוא למשך זמן רב, צ'י הכבד אינו נפרש. צ'י הכבד אינו פרוש אז בוודאות יתכלה דם הכבד. ברגע שדם הכבד מתכלה אז הדם שבתוך העץ אינו יכול לעלות וללחלח את הלב ולמטה חייב לספוח מהכליות. למרות זאת (עדיין יש) כליה רבה של כבד-עץ, לא ניתן להשקותה בעזרת כוס מים, כיצד ניתן לשאת ספיגה יום יומית זו?! מסיבה זו מים-כליות גם הם קמלים ואינם מספקים את יובשו של כבד-עץ. לאחר מכן הכליות יכולות להציל קְדֵרָתן החרוכה בלבד, (וכאשר) רואות את הכבד מתקרב סוגרות ונועלות ומסרבות לו. הכבד הוא בן הכליות, הכליות האם מפקירות בנן ואינן מטפלות בו, על אחת כמה וכמה הלב שהינו אויב הכליות. כמו כן (הכליות) אינן מוכנות למשוך את האש ולשרוף עצמן. על כן נסגרות בתקיפות ואינן מקבלות. מבחינת שיטת ריפוי, חובה להטליא יובש הדם בכבד ולהטיב עם קמלות המים בכליות, באופן טבעי המים יוכלו לטפח את העץ והעץ יוכל להיפגש עם הלב."
"ישנם מקרים בהם האדם אינו יכול לישון בלילה, פוחד ששדים ורוחות רעות יבואו ויתקפו, שוכב לישון ומחליף צדדים, מתהפך ומסתובב בחוסר מנוחה או ישן מעט ומתעורר בבהלה או נרדם שוב ומתנהג כאילו (משהו) אוחז בו. יש אנשים השוגים לחשוב שמדובר בלב וכליות שאינם נפגשים, ואילו אלו המכירים היטב (יודעים) שזו הפחדנות של צ'י כיס המרה. כיס המרה שייך לשאו-יאנג, ערוצו נמצא בין חצי חיצון וחצי פנים, מקום היאספות בו נפגשים הלב והכליות. צ'י הלב נפגש עם הכליות בעזרת שאו-יאנג. גם צ'י הכליות נפגש עם הלב בעזרת שאו-יאנג. כאשר צ'י כיס המרה נעדר עד כדי כך שאינו מעז להאריך את שני הצ'י של הלב והכליות ולהציג ביניהם, הלב והכליות כועסים על סגירת דלתו ואי הקבלה ושניהם תוקפים. על כן צ'י כיס המרה נחלש יותר, בהלה והלמות לב מופיעים בקלות ובקלות אינו יכול לישון. שיטת הריפוי המומלצת היא הטלאת צ'י שאו-יאנג. אך אי אפשר להטליא את שאו-יאנג ללא הטלאת ג'ואה-יין. לרב ערוץ הכבד-ג'ואה-יין וערוץ שאו-יאנג הינם (ביחסי) חיצון ופנים, הטלאת הכבד של ג'ואה-יין היא בדיוק (אותו הדבר כמו) הטלאת כיס המרה של שאו-יאנג."
"ישנם מקרים בהם הנפש אינה רגועה, לאחר ששוכב, החוּן (הנפש האתרית) חולם שהינו עף ועולה, למרות שהגוף על המיטה הנפש כאילו נמצא הרחק משם, שומע קול ואז נבהל ומתעורר ואינו יכול לישון ולאורך כל הלילה אינו יכול לעצום עיניו. יש אנשים השוגים לחשוב שמדובר בחוסר של צ'י הלב, אך מי ידע שמדובר בפתוגן החודר לערוץ הכבד. הכבד אחראי על אצירת החוּן (הנפש האתרית), כאשר דם הכבד מספיק דיו החוּן נאצר, כאשר יש חוסר דם בכבד אז החוּן מתרחק. חוּן משוטט הוא גם תוצאה של שינוי עקב חוסר. היום (במקרה זה) דם הכבד לוקה בחסר, בתוך הכבד אין דבר מלבד צ'י אש פתוגני, העץ מקבל אש ושורף עצמו, האם החון יכול לשכון בבטחה?! הוא בורח בעצמו אל מחוץ לקליפת הגוף, בדומה לסימפטום בו החון נפרד, הגוף והחון נחלקים לשניים. למרות זאת סימפטום היפרדות חון וסימפטום חוסר שינה אינם זהים. היפרדות חון היא מצב בו החון נפרד ויכול לראות דברים, העדר שינה ו(תחושה) כאילו החון נפרד הוא מצב של היפרדות חון ללא יכולת לראות דברים. הסיבה מדוע אינו יכול לראות דבר היא שבתוך היין יש יאנג, (כלומר) אינו כסימפטום היפרדות חון שהינו לחלוטין יין בלבד. שיטת הריפוי היא סילוק פתוגן מהכבד והטלאת דם הכבד. (כאשר) הדם מספיק הפתוגן אינו מסוגל להישאר, הפתוגן מתפזר והחון חוזר מעצמו למעונו."
"ישנם אנשים שליבם רוטט ונפשם יראה כאילו הם נמצאים לבדם בביצורים ומכל הכיוונים באים אויבים, אינם יכולים לישון עד בוא השחר, קורי שינה רבים בעיניהם עד כך שאינם יכולים לראות, אוזניהם אטומות ואינם שומעים, מתאווים לסגור מעט ריסיהם אך אינם יכולים. יש השוגים לחשוב שמדובר בלב וכליות שאינם נפגשים, אך מי ידע ש(מדובר ב) כיס המרה חלש ורוח תוקפת?! (מכיוון ש) כיס המרה חלש אזי יש פחדנות, (מכיוון ש) יש פחדנות אזי פתוגן חיצון נכנס בקלות. פתוגן חיצון מנצל את חולשת צ'י כיס המרה ונכנס אל תוך כיס המרה ואז לצ'י אין בעלים (ולכן הוא) מקשיב למעשיו של הפתוגן. כיס המרה חושק להיפתח אל הלב אך הפתוגן אינו מרשה. כיס המרה חושב להיפגש עם הכליות ואילו הפתוגן שוב אינו מרשה. זאת הסיבה מדוע העיניים מלאות בקורי שינה והאוזניים אטומות. מכיוון שצ'י כיס המרה אינו מתקשר בפתיחות, הלב והכליות גם נסוגים בעצמם לשמור על ארמונם ואינם מעזים להיפגש לכן (האדם) חושק לסגור ריסים ואינו יכול. כיס המרה שייך לשאו-יאנג ושאו-יאנג שייך לעץ, עץ ורוח הינם אותה תופעה ולכן הכי קל לרוח להיכנס. רוח מנצלת את חולשת עץ-כיס מרה, גרה בהם ואינה יוצאת, אזי כיס המרה חושש מעוצמת הרוח (ולכן) כיס המרה ירא אף יותר (מאשר עקב חולשה). ככל שכיס המרה ירא ואין לו סיוע של אם או בן, לא רק שהינו שוכב על הגחלים וטועם מרה (אינו סובל בסבלנות אך נחוש לנקום), אלא גם מקבל בסיפוק החלומות שבאים. שיטת הריפוי היא חובה להטליא ולסייע לצ'י כיס המרה, לסייע עם מוצרים לסילוק רוח לשטיפת הפתוגן. כתוצאה מכך צ'י כיס המרה יתעצם ופתוגן הרוח יתפזר מעצמו, ואז יכולים לישון בשקט."


                                                                                                                                             
הערות
התרשימים אינם מופיעים במקור והינם תוספת שלי.
  1. תיעוד אבחנה מבדלת של סינדרומים 辨证录 Biàn Zhèng Lù
  2. צ'אן שה-דואו 陈士铎 Chén Shì Duó


אם הרשומה מצאה חן בעיניכם אתם מוזמנים לשתף אותי בדעותיכם ולשתף עם חבריכם.

יום שבת, 14 בינואר 2012

דיון על סינדרום דם (血证论) - מחלות הדם ברפואה הסינית

אחד הרופאים החביבים עלי הוא טָאנג דזוֹנג-חָאי (1862-1918). אחת הסיבות לכך היא העובדה שלדעתו על רופא להיות "חובב הקדום אך אינו מאמין בעיוורון לקדמונים, מלומד ומסוגל לקחת את הטוב ולוותר על הבינוני". גישתו זו הקנתה לו את היכולת ללמוד לעומק את קאנון התמורות, הקאנון הפנימי, מסה על פגיעת פתוגן בחיצון ועוד ספרים עתיקים אך בו זמנית ללמוד רפואה מערבית ולנסות לגשר בין הגישה הסינית המסורתית והגישה המערבית המודרנית שחדרה לסין בהדרגה ובכך ליצור את אסכולת הגישור בין מזרח ומערב. מקריאת חלק מכתביו אני מקבל את הרושם שיכל היה לשבת בדיון עם טובי הרופאים המערביים בני זמנו ולדעת להסביר את הרפואה הסינית בגישה מודרנית ובאותה מידה לנהל ויכוח מלומד על הכתבים הפילוסופים הסינים העתיקים ולצאת עם ידו על העליונה. באחד מספריו הוא מוסיף פרשנות על ספרו של צ'אן שיו-יואן העוסק במסה על פגיעת פתוגן בחיצון דרך עיניהם של אנשי אסכולת התנועות והצ'י (הזכרתי כאן וכאן), ומרחיב על התפקוד הפזיולוגי של האיברים בגוף מנקודת מבט מערבית.

טָאנג דזוֹנג-חָאי חקר לעומק את כתביהם של הרופאים שקדמו לו וידע לקחת את הטוב מדבריהם ולציין את נקודות החוסר בעבודתם. כך למשל ציין שלִי דוֹנג-יוּאֱן נתן חשיבות רבה לצמד טחול-קיבה אך שם דגש רב מדי על הטלאת החוסר ביאנג הטחול והזניח את לחלוח וטיפוח יין הטחול. על ג'וּ דַאן-שִי אמר שהתמקד בטיפול בדם אך צמחי המרפא בהם השתמש נטו להיות קרירים או קרים מדי וכי לא ידע שלמרות שבמחלות איבר האש יש להשתמש בצמחים קרים וקרירים, במחלות איבר האדמה (שקשור לייצור הדם) יש להשתמש בצמחים מתוקים מתונים. כמו כן הכיר היטב את עבודתם של חוּאָנג יוּאֱן-יוּ וצֶ'אן שיוּ-יוּאֱן וידע לתקן ולהשלים את החוסרים שהיו בעבודתם ולהיות ביקורתי לתוכנם. מתוכן עבודתו אפשר לראות שהושפע מגישתם של חוּאָנג יוּאֱן-יוּ ולִי דוֹנג-יוּאֱן שהדגישו את חשיבות את הטחול-קיבה כציר המרכזי החשוב בגוף.

דיון על סינדרום דם - טאנג דזונג-חאי
אחד ההישגים החשובים ביותר של טָאנג דזוֹנג-חָאי הוא חיבורו הקליני דיון על סינדרום דם. החיבור עוסק בפיזיולוגיה, פתולוגיה ודרכי הטיפול במחלות המשפיעות על הדם כגון דימום וסטסיס דם. מלבד מתן הסבר תיאורטי לדבריו, מכיל הספר גם הסבר מפורט על אופן הטיפול הנכון בסינדרומי דם ומפרט בפרוטרוט על מחלות שונות כגון: הקאת דם, רוק המכיל דם, שיעול דמי, דימום מהאף, דימום מהעיניים, דימום מהאוזניים, דימום מהחניכיים, דימום על הלשון, דם בצרכים, דם בזיעה, דימום ברפואת נשים, הצטברות וסטסיס דם ועוד מחלות שונות. כמו כן מסביר על הטיפול בשלל מחלות המופיעות בעקבות דימום (הלמות לב, שיכחה, כאבי ראש, שיעול, צמא, חוסר מנוחה וכדומה).

טָאנג דזוֹנג-חָאי סבר שיש קשר הדוק בין צ'י, דם, מים ואש. לא ניתן לשייך את סינדרומי דם אך ורק לרמת הדם. יש להכיר את הדם על סמך הבנת הקשר אל הצ'י. "גוף האדם אינו שונה מיין ויאנג ושתי המילים יין ויאנג הינן מים ואש. שתי המילים מים ואש הינן צ'י ודם. מים מתמירים צ'י ואש מתמירה דם". מתוך דבריו אפשר לראות שייחס חשיבות רבה לפאזות האש והמים כביטוי המוחשי ביותר של יין ויאנג בגוף האדם והקשר הישיר ביניהם ובין הצ'י והדם בגוף.


יצירה של הצ'י
בגוף האדם הוא מתייחס לטריגרמת המים קאן הלקוחה מספר התמורות ומסביר שהקו היאנגי היחיד הנמצא בין שני קווים יינים הינו למעשה הביטוי של יאנג אחד הנוצר בתוך המים והינו שורש היצירה.

יאנג השמים נשאף ומוריד את האש אל המים שבדאן-טיאן
הוא מסביר ש"הצ'י בגוף האדם נוצר בשדה האליקסיר תחת הטבור במרכז ים הצ'י. תחת הטבור נמצאים הכליות ושלפוחית השתן, המקום שהינו היעד אליו שבים המים". למרות שהצ'י נוצר על ידי המים אין ביכולתם ליצור אותו לבד מכיוון שיצירתו של הצ'י מצריכה חום אשר יכול לאדות את המים לכדי אד-צ'י. מכיוון שהאש נמצאת למעלה ואופי תנועתה הוא עליה ואילו המים נמצאים למטה ואופי תנועת המים הינה ירידה, על כן הם זקוקים למתווך אשר יכול להביא למפגש ביניהם. מתווך זה הוא הריאות "גם תלוי ביאנג השמיים הנשאף פנימה בין הנחיריים, נע לאורך קני הריאות מוליך את אש הלב לרדת ולהיכנס תחת הטבור, מאדה את המים שלהם וגורם למים להפוך לצ'י". האויר הנשאף מהאף דרך קני הנשימה ועד הריאות יוצר תנועה מטה המורידה את אש הלב אל אזור שדה האליקסיר שם היא פוגשת במים של הכליות והשלפוחית ומאדה אותם לכדי צ'י.

הצ'י שנוצר מאידוי המים (כליות ושלפוחית השתן) מופץ בגוף כולו. כאשר הוא "נע לאורך ערוץ תאי יאנג ומופץ להגן על החוץ הינו צ'י מגן, כאשר פוגש בריאות הינו הנשימה, הוא הנשימה והחיבור ההדדי בין חמשת האיברים (היינים) וששת האיברים (היאנגים)". מכיוון שערוץ תאי יאנג שלפוחית השתן מגיע אל החיצון הוא מאפשר לצ'י להגיע לחיצון ולהגן על הגוף מפני פלישה של פתוגנים. כאשר הצ'י המופץ בתוך הגוף מגיע לריאות הוא מפקח על תפקוד הנשימה וכאשר הוא מגיע לאיברים הפנימיים הוא מאפשר את תפקודם התקין והתקשורת ההדדית ביניהם.

מעבר לכך שהצ'י נוצר מהמים הוא גם משפיע על המים בגוף. כאשר הצ'י נושא עימו מים יינים ומגיע אל שכבת העור מתקבלת זיעה. כאשר הוא לוקח מים יינים ונוסק מעלה אל הריאות מתקבל הנוזל-גִ'ין. כאשר מתבצעת התמרה של צ'י במחמם התחתון אז דרכי המים פתוחות והשתן מופרש. זיעה, רוק ושתן כולם ביטויים של התמרת הצ'י וסממן לכך שהמים נעים יחד עם הצ'י ולהיכן שמגיע הצ'י גם המים מגיעים, כדבריו "המקום אליו מגיע הצ'י, גם המים אינם נעדרים מלהגיע".

על בסיס ההסבר הפיזיולוגי הזה הציע גם הקשר לפתולוגיות הקשורות במים וצ'י. לדבריו "מים יכולים להתמיר צ'י אך גם יכולים להחלות צ'י" כלומר, ברגע שויסות ופתיחה של דרכי המים אינו תקין יכול הדבר להשפיע על תפקוד הצ'י ולגרום למחלות. "אם מים נעצרים ואינם מותמרים, בחוץ צ'י התאי יאנג אינו מגיע והזיעה אינה יכולה לצאת. בפנים הג'ין יה (נוזלי הגוף) אינם נוצרים ונוצרת תנועה של ליחה ונוזלים". דוגמא למרשם המרפא את מחלת המים שגרמה למחלת צ'י - Wu Ling San.

כמו כן מכיוון שצ'י נוצר מהמים, כאשר יש מחלה המשפיעה על הצ'י יביא הדבר למחלה של המים ושינועם בגוף "ויסות והגבלה של הריאות אינם פועלים, הצ'י אינו יכול לרדת וכתוצאה מכך יש לונג-בי (עצירת שתן) חלקלק ומהיר". ישנה השפעה הדדית בין מחלת צ'י ומחלת מים והאחת תגרום בהכרח לשניה ומסיבה זו הסביר ש"מים וצ'י שייכים לאותה המשפחה, ריפוי צ'י הוא ריפוי מים, ריפוי מים הוא ריפוי צ'י" ולכן טיפול באחד יאפשר החלמה של השני. דוגמא למרשם המרפא את מחלת הצ'י שגרמה למחלת מים - Zhen Wu Tang.

לסיכום: צ'י נוצר מהמים וגם יכול להתמיר מים. מים מותמרים מצ'י וגם יכולים לחלות עקב הצ'י. כאשר מים נעים גם הצ'י נע, כאשר המים נעצרים גם הצ'י נעצר. ריפוי צ'י הוא גם ריפוי מים וריפוי המים יביא לריפוי הצ'י. מבחינתו יש להבין שויסות הצ'י הוא נקודת המפתח בטיפול במחלה זו.

יצירה של הדם
על סמך הנאמר בקאנון הפנימי של הקיסר הצהוב "מחמם אמצעי קולט צ'י ממצה מיץ, משנה ומתמיר לאדום וזה מכונה דם" טען שהחומר ממנו נוצר הדם מגיע מן הטחול ואילו שלב השינוי וההתמרה של חומר זה לצבע האדום מתבצע בלב. האש מתמירה דם, דם צבעו אדום שהינו צבע האש ואילו הלב אחראי על האש. האש הינה יאנג והיא יוצרת דם שהינו יין, על כן הדגיש שיצירת הדם מתבצעת בעצם על ידי שני איברים - טחול ולב. תהליך היצירה של הדם מתחיל כאשר "צ'י המזון נכנס לקיבה, הטחול מתמיר מיץ, מגישו מעלה לאש הלב, אש הלב מקבלת אותו, משנה ומתמירה לכדי אדום, זה מכונה דם" ומכאן נובעת בעצם מסקנתו ש"האש מתמירה דם" ו"דם נוצר באש הלב".

על סמך הרעיון של יחסי הטבה הדדית בין מים ואש ואיזון בין יין ויאנג טען שמצד אחד היצירה של הדם תלויה באש הלב ומצד שני האש זקוקה לטיפוח והזנה של הדם הייני המונע בין היתר חריגה של האש ומאפשר תפקוד תקין של הלב והדם: "אש היא יאנג ואילו יוצרת דם ייני, גם מסתמכת על יין דם לטיפוח האש, על כן אש אינה בוערת מעלה ונוזל הדם יורד מטה, נאצר בתוך הכבד, מתגורר בים הדם שהינו שלושה ערוצים - חודר (Chong), עיבור (Ren) וחגורה (Dai). נע ומגיע לכל הגוף לשם חימום וטיפוח הגפיים והגוף. אצל הגבר הדם משונע אך אין לנו לדרך לבחון זאת. אצל האישה הזם משונע והמחזור החודשי מגיע בזמנו.הדם נמזג מטה אל מרכז ים הדם, אש הלב מתלווה אליו ומועילה למטה, לכן הדם שופע והאש אינה חורגת באלימות, הגבר אינו חולה והאישה קולטת העובר" דם זהו מצב פזיולוגי תקין בו יש שפע דם והאש אינה חורגת .

מבחינה פתולוגית יכולה להיות השפעה הדדית בין הדם והאש בגוף. האש הפיזולוגית יכולה ליצור ולהתמיר דם אך אש משגשגת או כליה של האש יכולה להוביל למצב מסוכן של פגיעה ביצור נוזל הדם, זהו מצב בו מחלת האש גורמת לדם לחלות. על כן אמר "התמרת האש אל מעל ומעבר דווקא מאבדת יכולת התמרה", "התמרת האש אינה מספקת אזי הדם אינו יכול להיווצר". מצד שני גם מחלה בדם יכולה להשפיע ולגרום למחלה של האש. במידה ויש חוסר של דם אז הכבד מאבד יכולתו לאצור דם, העץ משגשג ומגביר את תנועתה של האש והופך אותה מאש פיזיולוגית לאש פתולוגית. בהמשך הלב מאבד את הזנתו, האש משגשגת ובקלות רבה מוביל הדבר שוב לפגיעה בדם. כך נוצר מצב בו גם האש וגם הדם חולים.

מבחינת אופן ריפוי הסביר שיש להטליא את האש לייצירת דם. לכן מכיווּן של פתולוגיה אפשר לראות שיש קשר הדוק בין האש והדם. ריפוי הדם ירפא את האש וריפויי האש ירפא את הדם. אש ודם הינם בני אותה המשפחה. על כן נקודת המפתח בריפוי מחלות אש ודם היא וויסות הדם. הראה שבמרשמים לטיפול באש ודם יש שילוב צמחים המטהרים חום יחד עם צמחים המזינים יין ודם.

לסיכום, אש, מים, צ'י ודם הם צמדים אך יש בינייהם גם יחסים הדדיים. יחסי תלות הדדית של יין ויאנג. הצ'י הוא זה שמניע את הדם והדם הוא זה השומר ומגן על הצ'י. מחלת מים יכולה להוביל למחלת דם ומחלת דם יכולה להוביל למחלת צ'י.

האדמה והטחול - הציר שבין האש והמים
טָאנג דזוֹנג-חָאי הדגיש בין היתר שאם דנים במים, אש, צ'י ודם יש לזכור שבאמצע ביניהם יש גם אדמה-טחול ואסור לשכוח אותה. דם נוצר על ידי אש לב ונאצר למטה על ידי הכבד. צ'י נוצר על ידי מים כליות ונשלט למעלה על ידי הריאות. בינייהם תנועתם מעלה ומטה תלויה בציר של הטחול. על כן ריפוי סינדרום דם חייב להיות בעיקר בריפוי הטחול.

גם כך בנוגע לריפוי צ'י, גם כאן ריפוי הטחול הוא העיקר. למרות שהצ'י נוצר במרכז הכליות הוא תלוי בשינוע התמצית שמוצתה מהמים והגרעין (המזון) על ידי הטחול והקיבה ורק לאחר מכן יכול להתאדות ולנסוק מעלה. צלול עולה ועכור יורד.




תרגום מסינית לעברית - ניצן אורן
ותודה כמובן לרני שהזכיר לי את הספר החשוב הזה.

יום ראשון, 8 בינואר 2012

לאחוז במחט כאילו אנו אוחזים בטיגריס - על ניהול הנפש בדיקור במחטים

ברשומה קודמת, "עץ הרפואה הסינית", הרחבתי מעט על הצורך של הרופא הסיני בהכרת התפתחות הרפואה הסינית דרך הכתבים הסינים השונים. מעבר לצורך של הרופא הסיני בהיכרות עם התיאוריות והרעיונות המובעים בכתבים הקלאסיים עליו לשפר את מיומנותו גם בהיבטים פחות טכניים ויותר מורכבים כגון השפעה על צ'י ונפש. אחד ההיבטים הללו מכונה "ניהול הנפש" (治神 zhì shén). למרות שניהול הנפש מתואר רבות בכתבים השונים זוהי למעשה מיומנות הנרכשת על ידי ניסיון רב ותרגול ולא על סמך הבנה שכלית תיאורטית בלבד. לא ניתן להתוות מערכת של חוקים וכללים קבועים כיצד לנהל את הנפש אלא רק להנחות בכיוון הנכון ולאפשר לרופא לחוות זאת בעצמו על סמך נסיונו.

ניתן ללמוד על הדרך בה הסינים מבינים את המושג Shen במשמעות הסימנייה Shen (משמעות הסימניה) ובהתייחסויות שונות מכתבים פילוסופים סינים. בתקופה הקדומה הייתה מילה זו בעלת משמעות רחבה יחסית לזו בה אנו משתמשים ברפואה סינית כ"נפש" (או רוח) וכללה בתוכה גם אלים ודברים לא מוסברים אחרים. הפילוסוף הקונפוציאני שוּן דזֶה (Xun Zi 荀子) אמר בדיון על השמים :"כל אחד מרבבות הדברים מקבל את ההרמוניה שלו ונולד, כל אחד מקבל את הטיפוח שלו ומתהווה, לא ניתן לראות את פעולתו אך מבחינים בהשפעת פעולתו, זהו (הדבר) המכונה Shen". בכרך שאלות הבסיס שבקאנון הפנימי, פרק 66 נאמר "לידת דבר מה מכונה התמרה, קיצוניות דבר מכונה שינוי, זה שלא ניתן להסבירו בעזרת יין ויאנג מכונה Shen". אפשר לראות שמשמעות המילה Shen בהקשרים אלו היא כל שינוי ותנועה מסתוריים ועמוקים המתרחשים בטבע וחוקיות התרחשותם.

ניהול הנפש
בספר שאלות הבסיס פרק 25 נאמר "על מנת לדקר בדרך הנכונה ראשית יש לנהל את הנפש". בצירים היעילים פרק 1 נאמר "רופא בינוני מתבונן בגוף, רופא טוב מתבונן בנפש". עוד נאמר בציר השמימי פרק 73 "חשוב לדעת בדיקור – אסור לשכוח את הנפש". משפטים אלה מבהירים את חשיבות הדרישה לנהל את הנפש בתהליך הטיפול בדיקור.

למרות שהקאנון הפנימי ומספר כתבים נוספים העוסקים בדיקור במחטים, מדגישים שוב ושוב את מתן דגש לניהול הנפש, לא אחת קורה שרופאים שוכחים או מתעלמים מכך בטיפוליהם. בתקופת שושלת צִ'ינג הלין הרופא שוּ לִינג-טָאי (Xu Ling Tai 徐灵台) על רופאים בני זמנו המתעלמים מהיבט זה של ניהול הנפש "הרופאים בני זמני, מדקרים באגביות, בפיזור נפש שלא דרך התכוונות". לטענתו  "אפילו אם שיטת הדיקור זהה לזו הקדומה, הרצון אינו ממוקד והתחכום אינו מגיע, עדיין חוששני ללא יעילות, שלא לדבר על כך שכולו מנוגד לשיטה הקדמונית". כלומר כל הטכניקות העתיקות לדיקור הופכות חסרות ערך כאשר היבט ניהול הנפש נעדר מהטיפול. למעשה לדעתו ניהול הנפש הינו חלק בלתי נפרד מטכניקות הדיקור העתיקות.

ניהול הנפש מתייחס גם לרופא וגם למטופל ומתחלק לשלושה שלבים שונים - לפני, במהלך ובתום הטיפול.

ניהול נפש הרופא
הנחיה חשובה בדבר ניהול נפש הרופא אפשר למצוא בצירים היעילים פרק 9 "מגורים במקום עמוק ושלוו, שולט בעיסוקי הנפש, סוגר הדלת וחוסם החלון, חוּן ופוֹ לא מתפזרים, מיקוד הכוונה לנפש מאוחדת, הפרדה של צ'י ותמצית, אינו שומע קול אדם, על ידי כינוס תמציתו, חייב לאחד את הנפש, לשם ריכוז כוח הרצון במחט". בתרגום לשפה מודרנית – לפני הדיקור על הרופא לדמות כאילו הוא גר במקום מבודד ושקט, תשומת ליבו ממוקדת ביותר, בוחן בקשב רב את חיות נפשו של המטופל ושינויים המתחוללים בה, בו בזמן עליו לאחד את מצב רוחו כאילו החלונות והדלת בחדר הטיפול סגורים, תמצית נפשו מכונסת פנימה ואינה מפזרת את הקשב לעולם שבחוץ כך שרעשים מן החוץ אינם יכולים להפריע לריכוזה. את הנפש יש למקד בקצה המחט.

יש המפרשים משפט זה במשמעות קצת אחרת ומיחסים אותו לשלב שלאחר החדרת המחט. לדבריהם, לאחר הדיקור וקבלת תחושת הצ'י (דה צ'י), על הרופא למקד את הנפש והמחשבה (כוונה) לחוש ולבחון בקשב רב את התמורות המזעריות המתחוללות בקצה המחט ולהתאים את שפעול הרצוי. מיקוד הנפש (אינו מבחין בסובב אותו) מאפשר לשמר את תחושת הצ'י בכדי שניתן יהיה להכווינו.

כך או כך, מדגיש המשפט כי על הרופא להגיע לריכוז גבוה ולמקד את נפשו במהלך הדיקור עד כדי כך שאינו מבחין במתרחש סביבו "הנפש אינה מבחינה בדבר סביב". בזמן הדיקור על הרופא להיות מרוכז בפעולותיו ולא לשוחח שיחות חולין כך שיוכל לבצע מניפולציות על המחט במיומנות וקלות תנועה.

בצירים היעילים פרק 1 מתואר רגע הדיקור כך "הדאו של אחיזה במחט, בנחישות כאילו הינה אוצר, אצבעות ישרות דוקרות ישר, אינו דוקר ימינה או שמאלה, הנפש מבחינה בפרטים הזעירים, ממקדת כוונה בחולה, בוחן בפירוט כלי הדם, דיקורו ללא סיכון רב". ברגע שהרופא רוצה להחדיר את המחט עליו למקד את כוונתו לקצה המחט כאשר הכח האחיזה במחט מגיע ישירות עד קצה המחט דבר המסייע להחדיר את המחט במהירות ולהקטין את הסיכוי לכאב. עליו להיות נחוש ובעל עוצמה וכך להחדיר את המחט ישירות לאזור החולה. כאשר הוא דוקר ישר ולא באלכסון ימינה או שמאלה הוא מגיע ישירות לצ'י שבנקודת הדיקור. הרופא ממקד נפשו מרוכז לחלוטין בכל שינוי זעיר, כוונתו ממוקדת בחולה ובוחנת בזהירות כל שינוי בדם ובערוצים וכך אין סיכון רב בדיקור. משפט זה מדגיש את חשיבות ריכוז הרופא בעת הדיקור ומיקוד הנפש והכוונה בקצה המחט בעת הדקירה.

על כך מוסיף דוֹאוּ חַאן-צִ'ינג "העיניים אינן חוזות החוצה, היד כמו אוחזת בטיגריס, אין כל תשוקה בלב, כפי שנוהגים באדם רם מעמד". במהלך הדיקור על הרופא למקד את כל כולו בקצה המחט ולחוש את קצה המחט ובו זמנית להבחין בכל שינוי קטן המתרחש אצל המטופל. אומר שהרופא חייב לנהל את הנפש בכדי להגיע למצב המתואר בציר השמימי בפרק הראשון "חייב לאחד את הנפש לשם ריכוז כח הרצון במחט".

כאשר תודעת הרופא צלולה ללא כל הפרעה הוא יחוש בקבלת הצ'י כפי שמתאר זאת יפה הספר פרוזה פיוטית לחשיפת העומק (标幽赋 Biao You Fu) "הגעת הצ'י כציפה ושקיעה של פיתיון על וו הנבלע על ידי דג" ואז לחוש את מצב הדם והצ'י תחת המחט, האם הם בעודף או חוסר ורק אז לבחור בחיזוק או ניקוז.

גם לאחר החדרת המחט על הרופא להיות בעל יכולת שליטה טובה בנפשו, כמתואר בפרק 25 בשאלות הבסיס "הדרך הנכונה של הדיקור, ראשית יש להנהיג את הנפש.... כאשר הצ'י כבר הגיע אל הערוץ, יש לשמור בזהירות פן יאבד, עומק נקבע על ידי כח הרצון, קרוב או רחוק הינם כמו אחד, כמו לפני העמקה לתהום, היד כאילו אוחזת בטיגריס, הנפש אינה מבחינה בדבר סביב". לאחר שהוחדרה המחט עליו להיות זהיר ולשמור על תחושת קבלת הצ'י. יש להפעיל את המחט בטכניקות שונות אך להימנע מאיבוד תחושת קבלת הצ'י. היד האוחזת במחט יציבה אך זהירה ורגישה למתרחש בקצות האצבעות. לאורך כל תהליך השפעול של המחט יש להתנהג זהירות רבה בדומה לרגע בו יורדים לתהום עמוקה, בזהירות בדומה לאחיזה בטיגריס אימתני, לא ניתן להרפות ממנו לרגע. ובדומה לטיפול בטיגריס על הנפש להיות מרוכזת וממוקדת מבלי לשים לב לדבר הקורה מסביב. אין חלוקת קשב אלא מיקוד מלא בתחושה תחת האצבעות ובשינויים המתרחשים אצל המטופל. יש לסלק מחשבות מסיחות דעת כך שאינך מוטרד מדבר בעודך מפעיל את הצ'י הערוצי. באופן זה ניתן לשפר את יעילות הטיפול.


ניהול נפש המטופל
הרפואה הסינית מסבירה, שהנפש הינה ביטוי חיצוני של חיות האדם וניהול הנפש הוא תהליך התקשורת בין נפש הרופא לנפשו של המטופל, ועל כן הינו בעל השפעה ישירה על יעילות הטיפול בדיקור. בקאנון הפנימי מתואר הרופא המדקר כ"מדבר לאט ורגוע, בעל יד מיומנת ותשומת לב", כלומר מודגש כי בזמן הטיפול על הרופא להיות שלו ורגוע, לדבר בחביבות ולהקרין ביטחון עצמי כך שיוסר כל חשש מלב המטופל, מתח נפשי וגופני יתמוססו לחלוטין וכך ישתף המטופל פעולה עם רופאו. תשומת לב מאפשרת לרופא להבחין בשינויים המתרחשים אצל המטופל לפני, ובמהלך הטיפול ולהתאים את הטיפול לשינוי המתרחש.

בקאנון הסיווג אומר גָ'אנג גִ'ינג-יוּאֶה "רופא חייב להתבסס על הנפש, שהינה חסרת צורה, מחלה חייבת להיות מבוססת על הנפש, דם וצ'י ינועו, על כן דיקור לניהול הנפש הינו החובה הראשונה". הוא ממשיך ומסביר כיצד יכול הרופא להשפיע על נפשו של המטופל ולהרגיעו "העיניים הן פתח הנפש. השואף להסדיר את נפשו של החולה חייב להתבונן ישירות בעיניו, לשלוט בתמצית נפשו ולמנוע פיזורה וסטייתה, אזי הצ'י והנפש מועסקים, ודרכי הזרימה נוחות לתנועה". כאן הוא למעשה חוזר על הנאמר בשאלות הבסיס פרק 54 "החייב להסדיר את נפשו, שואף להביט בעיניי החולה לשלוט בנפשו ולגרום לכך שהצ'י ינוע בקלות".

בו בזמן עם שליטת הרופא בנפשו שלו, גם על המטופל לשלוט בנפשו, כמוסבר בשאלות הבסיס פרק 14 "מחט ואבן הינן שיטות לריפוי מחלות. כאשר תמצית הנפש חורגת, רצון וכוונה מפוזרים, המחלה אינה חולפת". אחת הסיבות מדוע ישנם חולים, המקבלים טיפול בדיקור סיני שתוצאותיו אינן משמעותיות, היא מכיוון שבזמן הטיפול נפשם לא היתה מכונסת פנימה אל תחושותיהם (חישת השפעת המחט, כאב וכד') ולא היתה מרוכזת בנעשה בטיפול אלא הופנתה החוצה (חרגה מגבולות הגוף הפיזי אל העולם החיצון). על כן מוסבר בצירים היעילים פרק 3, שנדרש מהמטופל כי "ימשול בנפשו, [ובכך] יביא לזרימה חלקה של הצ'י", ובפרק 74 של שאלות הבסיס נאמר "חייב [להיות] מזוכך וחייב [להיות] רגוע, אזי צ'י המחלה יצטמצם". על ידי כך שהמטופל מרוכז בתחושותיו, ביכולתו להביא לנפש רגועה וזרימה חלקה ותקינה של צ'י ודם. בפרוזה פיוטית לחשיפת העומק נאמר: "בכל דיקור, יש לגרום לגאות הנפש ולאחר מכן להחדיר. לאחר הדקירה יש לגרום לנפש להתייצב והצ'י יעקוב. [במידה] שהנפש אינה גואה, אין לדקור, [כאשר] הנפש כבר מיוצבת אז אפשר להוציא לפועל". לאחר שהרופא הביא לכך שנפשו של המטופל שקטה, רגועה ומרוכזת בטיפול, רק אז אפשר להתחיל בדיקור.

מכיוון שהכוונה מוליכה ומכווינה את הצ'י בגוף יכול הרופא לרמוז ולהוביל את המטופל להתרכז במקור הכאב (כאשר מדובר בכאב מקומי) או אזור המחלה ובכך לסייע להוליך את הצ'י אל אזור המחלה ולסייע בריפויה על פי עקרונות הצ'י גונג "להוליך את הצ'י בעזרת הכוונה, כאשר הכוונה מגיעה גם הצ'י מגיע". יש הטוענים שלחיצה ומגע בסביבת נקודת הדיקור ממש לפני הדקירה, מאפשר למטופל להפנות את תשומת ליבו לנקודה הנדקרת ולמקד בה את תודעתו ונפשו.

לתחושת הגעת הצ'י חשיבות רבה מאד וכבר בפרק הראשון של הציר השמימי מודגש "הדרישה החשובה של הדיקור, הצ'י מגיע ולכן יש תועלת" ומקשר למעשה בין מיקוד הנפש והגעת הצ'י. הנפש נעה והצ'י נע איתה, הצ'י נע והנפש נעה איתו.





החיבור בין המטפל והמטופל
מעבר לצורך של כל אחד מהצדדים, המטפל והמטופל, לנהל את נפשם ולהתרכז במהות הטיפול, עליהם גם לאפשר קשר של אמון הדדי ולהגיע למצב בו המטופל מרשה לעצמו להיפתח בפני המטפל שלו. בשאלות הבסיס פרק 13, דיון על העברת התמצית ושינוי הצ'י, מוסבר כיצד להגיע לכך:
闭户塞牖,系之病者,数问其情,以从其意
"סגור הדלתות והגף החלונות, קשר עצמך אל החולה. תשאל שוב ושוב על רגשותיו, התאם [טיפולך] אל המשתמע [מדבריו]"
הפרשן הנודע ג'אנג ג'ה-צונג  (张志聪 Zhang Zhi Cong) מסביר שמשפט זה מסביר שהצורך בפרטיות נועד לאפשר למטופל להתמקד בתשאול ולהיות נוכח ומרוכז בתהליך הריפוי:
闭户塞牗,无外其志也。神舍于心,心性之动处是谓情,志意者,所以御精神、收魂魄、适寒温、和喜怒。是以无外其志,数问其情,以从其意,则得其神之存亡矣。失神者死,得神者生。
סגור הדלת והגף החלונות בכדי שרצון [המטופל] לא יופנה כלפי חוץ. הנפש שוכנת בלב, המקום בו יש תנועה בלב ובטבע האדם נקרא רגש. רצון וכוונה - על מנת לגונן על תמצית הנפש, לאסוף את חון ו-פו, לווסת טמפרטורה ולהסדיר [רגשות כגון] שמחה וזעם. זאת על מנת שהרצונות לא יופנו כלפי [המתרחש], נתשאל [שאלות] רבות על רגשותיו, ולהתאים [הטיפול] אל רגשותיו, אזאי נדע [סיכויי] הישרדות נפשו.
לעומת זאת, הרופא לי יאן (lǐ yán 李延), פירש בספרו (脉诀汇辨 mài jué huì biàn - 1664) משפט זה במשמעות מעט אחרת:
盖欲病患静而无扰,然后从容询其情,委曲顺其气。使不厌烦,悉其本末之因,而治始无误也。乃近世医者,自附于知脉,而病家亦欲试其本领,遂绝口不言,惟伸手就诊。医者强为揣摩,揣摩偶合,则信为神奇;揣摩不合,则薄为愚昧。致两者相失,而讫无成功,良足叹也
יש לשאוף שהחולה יהיה שליו ללא טרדות, ואז אפשר לתשאל אותו על רגשותיו בנוחות, למתוח ולשחרר את הצ'י שלו על מנת שיזרום חלק. לגרום לכך שלא ירגיש תיעוב [לתהליך האבחון] ואי-נחת ולחשוף את קצה שורש המחלה, ואז בתחילת הריפוי לא תהיה טעות. רופאים כיום מציגים עצמם כמומחים לדופק ואז בני משפחתו של החולה רוצים לבחון את כישרונם, וכתוצאה מכך אינם פוצים פה [במהלך התשאול] אלא רק מושיטים יד למישוש דופק. הרופא מתעקש לפענח בכוח [ולא לאבד פנים]. לפעמים הוא צודק ואז אומרים עליו שהוא מדהים ולפעמים הוא טועה ואז טוענים שהוא אידיוט. בשני המקרים זהו כישלון ולא הצלחה. זה מספיק לגרום לי להיאנח.
לדבריו, הפרטיות של המטופל במהלך התשאול חשובה על מנת שירגיש בנח לחשוף את רגשותיו. באותה מידה, תשאול המטופל נעשה בפרטיות ללא בני משפחה וחברים, המטפל לא צריך להעמיד פנים שהוא המטפל הכי טוב שיש על מנת שמשפחת המטופל תהיה מרוצה, ויכול להתמקד באבחון ולא בנסיונות להציג את כישוריו.כלומר, הפרטיות מסייעת למטפל להתרכז בטיפול במקום בהוכחת שמו בפני משפחת המטופל. הרופא יו צ'אנג (喻昌 Yu Chang) חשב דווקא אחרת:
医仁术也,仁人君子,必笃于情。笃于情,则视人犹己,问其所苦,自无不到之处。古人闭户塞牖,系之病者,数问其情,以从其意,诚以得其欢心。则问者不觉烦,病者不觉厌,庶可详求本末,而治无误也。如尝贵后贱,病名脱营。尝富后贫,病名失精。
מיומנות הרפואה היא חמלה, האדם האציל ובעל החמלה חייב להיות כנה בנוגע לרגשותיו. [כאשר הוא] כנה בנוגע לרגשותיו אז רואה עצמו באחרים, וכאשר נשאל על סבלו. הקדמונים סגרו הדלתות והגיפו החלונות, נקשרו אל החולה ותשאלו רבות על רגשותיו והתאימו [הטיפול] אל רגשותיו  והיו כנים על מנת להתחבב עליו. ואז השואל לא חש אי-נחת [לשאול] והחולה לא חש תיעוב [מהשאלות החודרניות], ואפשר לשאול לפרוטרוט ולמצוא את שורש הבעיה ולטפל מבלי לטעות. למשל [שאלות על כיצד הפך] מבעל מעמד לפושע  -  מחלה זו נקראת איבוד צ'י המחנה. [לשאול כיצד הפך] מעשיר לעני – מחלה זו נקראת איבוד תמצית.
לדבריו, הפרטיות משרתת בעיקר את המטופל שנדרש לחשוף פרטים אישיים שאולי היה מעדיף להימנע מחשיפתם בחברת משפחתו או חבריו.

 תרגום מסינית לעברית - ניצן אורן