מלאות בבטן, פתיחות בחזה
בזמן תנועה, אצל לא מעט אנשים, הופכת הנשימה להתנשפות גסה וקולנית. כמו שכבר הסברתי בפרקים קודמים הדבר נובע בחלקו מהצרת קנה הנשימה עקב מתח מיותר. על כן, כל שיש לעשות זה לשחרר את שרירי הפה, האף, העורף וכלוב החזה כך שלמרות שהנשימה כבדה היא עדין איננה התנשפות קולנית.
איחוד זה בין המודעות, התנועה והנשימה מכונה באמנויות הלחימה "הרמוניה בין צ'י, כוונה וכח". בשפת א"ל הסינית העתיקה, המבט מכונה "שן" (נפש), על כן בזמן ביצוע תנועה מהגוף והלאה יש להגיע לאיחוד בין נפש, צ'י, כוונה וכח.שימוש במודעות כלפי חוץ וכלפי פנים לסירוגין מסייע לריכוז המודעות ומונע התפזרות והסח הדעת. ישנה חשיבות רבה מאד לשמירת המודעות כלפי פנים. במקרה בו מבצע תנועה עם היד לכיוון מרכז הגוף אך שוכח לכוון ושמור את הכוונה לכיוון פנים, ייווצר מצב בו תנועות עתידיות יהיו חסרות כוונה.
משפטם של הקדמונים "הכח האמיתי של הדאן-טיאן" הינו טעות גמורה. הם שגו בכך שראו במודעות כח. הם שגו בכך שראו בכינוס המודעות והריכוז פנימה כאיסוף הכח. שגו בכך שראו בריכוז החוצה כשחרור כח. אזור הבטן התחתונה אותו כינו דאן-טיאן, אינו שונה ממה שתואר בפרק "מלאות בבטן, פתיחות בחזה" כדבר המייצר כח מטה.
חשיבות יציבה נכונה ואיתנות השרירים, הגידים והעצמות
כאשר אנו נחים, גופנו רפוי ומשוחרר, בזמן פעולה גופנו כבר אינו רפוי או משוחרר. ישנן שתי סיבות לדבר, הראשונה, על מנת שיהיה ניתן להניע את הגוף יש להאריך ולקצר את השרירים. השנייה, על מנת שניתן יהיה להפיק כח יש לשנות את מתח השרירים ועוצמת כיווצם. אם כן מתח בשרירים מחויב במציאות.
בדומה למה שתואר עד כה כמתח חיצוני, כך גם בחלק הפנימי אמור להתקיים מתח כלשהו. ניתן לחוש בקיומו של מתח זה בקלות יתרה, כאשר אנו מוציאים אגרוף מופיע לרגע מתח באזור החזה ומפתח הלב. קיימות ארבע סיבות להופעתו של מתח פנימי זה:
בדומה למה שתואר עד כה כמתח חיצוני, כך גם בחלק הפנימי אמור להתקיים מתח כלשהו. ניתן לחוש בקיומו של מתח זה בקלות יתרה, כאשר אנו מוציאים אגרוף מופיע לרגע מתח באזור החזה ומפתח הלב. קיימות ארבע סיבות להופעתו של מתח פנימי זה:
- רתע או כח נגדי לתנועה. בזמן שאנו מפעילים כח עם היד או הרגל לכיוון חוץ (הרחק מהגוף), על הגוף פועל כח נגדי כתגובה. כלומר, בזמן הפעלת כח באוויר, האוויר מפעיל כח מזערי כהתנגדות. לדוגמא כאשר יורים בתותח, גוף התותח נדחף חזרה בכיוון ההפוך. רתע זה מופעל על האיברים הפנימיים וטבעי שיביא להיווצרות מתח לשם התנגדות.
- הקשר שבין כל העצבים. למרות שהגפיים והאיברים הפנימיים מעוצבבים ע"י עצבים שונים (סמפטטים ופאראסימפטטים) , פקודה הניתנת בעצב אחד לא אחת משפיעה על עצב אחר. כך שכאשר אנו פוקדים על הוצאת אגרוף, עצבי חוט השדרה פוקדים על שרירי הזרוע להתכווץ, דבר המשפיע על העצבים הסימפטטים וגורם להופעת מתח באיברים הפנימיים.
- תנועת הריאות. כאשר הגפיים מפעילות כח כלפי חוץ הריאות מגורות לנשוף אוויר דבר המסייע ליצר כח כלפי חוץ. מכיוון שהריאות נושפות אוויר החוצה נוצר מתח בחזה.
- מתח בשרירים שבין הצלעות. מתח זה מושפע ישירות מהופעת מתח בזרועת, מכיוון שהזרועות ושרירי הצלעות מעוצבבים ע"י עצבי חוט השדרה דבר המביא להשפעה הדדית. מתח בשרירים שבין הצלעות מביא להקטנת חלל כלוב החזה כך שנוצרת תחושת לחץ בריאות והלב.
אצל רב האנשים, סוג זה של מתח נמצא באזור החזה. אצל אנשים רבים מתח זה בחזה הינו בלתי נמנע גם בזמן חוסר מעש, וברגע שמשתמשים בכח כלפי חוץ מופיע מתח רב.
איחוד בין מודעות ותנועה
איחוד בין מודעות ותנועה
מודעות כלפי פנים ומודעות כלפי חוץ בזמן פעילות, המתח מגיע לגפיים. בגלל אופי תנועות שונה, לפעמים צד ימין מכווץ וצד שמאל משוחרר, לפעמים צד שמאל מכווץ וצד ימן משוחרר, ולפעמים שני הצדדים מכווצים. כיווץ משמעו מלאות, או מה שכונה יאנג בתרבות הסינית העתיקה. משוחרר משמעו חוסר, או יין. היחס ההדדי בין מכווץ למשוחרר, בין מלאות לחוסר זהה למה שנהוג היה לכנות בסין העתיקה כ"יחסיות הדדית בין יין ליאנג" - אחד מחמשת הכללים המסבירים את עקרון הטאי ג'י.
חוסר אחידות בין תנועה לכוונה יכול להצביע על מצב בו הכוונה מקדימה את הגוף בתנועה, אך גם מצב בו הגוף מקדים את הכוונה בתנועה. לא אחת ניתן להבחין במצב זה, בו הגוף מקדים את הכוונה בתנועה, כאשר אנו מתרגלים ברצף במשך זמןרב חזרה על תנועה אחת. לדוגמא, אצל מתרגל שינג אי צ'ואן, כאשר הינו מתרגל אחד מהאגרופים כמו פִּי צ'וּאֱן (劈拳 Pi Quan) או בְּנג צ'וּאֱן (崩拳 Beng Quan), כעבור זמן ממושך, יחל להופיע מצב בו הגוף מקדים את הכוונה בתנועה. קורה שעוד לפני הופעתה של הוראה במודעות להוציא אגרוף, האגרוף כבר יצא. נוצר מצב בו הכוונה רודפת אחרי הגפיים במקום שהכוונה תפקד על התנועה. במצב בו הכוונה מבחינה בתנועת הגפיים רק לאחר שכבר החלה התנועה, הכוונה מאבדת את יכולת הפיקוד על הגוף והופכת למבצעת פקודות הגוף. כאשר ישנה חתירה לעבר מטרה כלשהי, מצב של הכוונה מקדימה את הגוף בתנועה בולט מאד. עקב חוסר סבלנות, נוצר מצב בו הגוף עדיין בחצי הדרך אך הכוונה כבר טסה אל המטרה. אין זה אומר כי הכוונה אכן יכולה לעוף לבדה אלא שבדמיוננו הכוונה כבר הגיעה אל המטרה. בתוך הגוף ישנה תחושה של נטייה ומומנטום לתנועה קדימה, כאילו רוצה לפרוץ את קליפת הגוף ולצאת.
בפרקים קודמים הסברתי כי יש לתת תשומת לב למצבה של הבטן ולהיות מודע למתחים באזור זה. כמו כן כבר הסברתי כי בזמן תנועה יש לשים לב ליד ולכוחה המופנה החוצה. כלומר, לפקד על הכח בעזרת המודעות (כוונה). במצב זה, על המודעות לבצע שתי פעולות בו זמנית בכיוונים מנוגדים, כיצד זה אפשרי לביצוע.
בלתי אפשרי שהמודעות תופנה לשני כיוונים מנוגדים בו זמנית, על כן על הכיוון להשתנות לסירוגין, לזרום בין כיוון חוץ לכיוון פנים. כיצד לבצע זאת ? בעת תנועה של היד הרחק ממרכז הגוף, המודעות מפקדת על היד בכיוון חוץ. בעת תנועה לעבר מרכז הגוף, המודעות מפקדת על היד בכיוון פנים, ובאותה הזדמנות יחד עם הכיוון פנימה, על המודעות לעבור אל אזור הבטן. שאיפת אויר בזמן שהמודעות עוברת לאזור הבטן, מסייעת למודעות בפעולה. המודעות מתלווה לאוויר הנשאף פנימה ונעה פנימה, משם המרחק אל הבטן קצר ביותר. כאשר המודעות פונה כלפי חוץ, מלבד העזרה להכוונת המודעות החוצה ע"י פעולת הנשיפה, גם כיוון המבט מסיע רבות.
חוסר אחידות בין תנועה לכוונה יכול להצביע על מצב בו הכוונה מקדימה את הגוף בתנועה, אך גם מצב בו הגוף מקדים את הכוונה בתנועה. לא אחת ניתן להבחין במצב זה, בו הגוף מקדים את הכוונה בתנועה, כאשר אנו מתרגלים ברצף במשך זמןרב חזרה על תנועה אחת. לדוגמא, אצל מתרגל שינג אי צ'ואן, כאשר הינו מתרגל אחד מהאגרופים כמו פִּי צ'וּאֱן (劈拳 Pi Quan) או בְּנג צ'וּאֱן (崩拳 Beng Quan), כעבור זמן ממושך, יחל להופיע מצב בו הגוף מקדים את הכוונה בתנועה. קורה שעוד לפני הופעתה של הוראה במודעות להוציא אגרוף, האגרוף כבר יצא. נוצר מצב בו הכוונה רודפת אחרי הגפיים במקום שהכוונה תפקד על התנועה. במצב בו הכוונה מבחינה בתנועת הגפיים רק לאחר שכבר החלה התנועה, הכוונה מאבדת את יכולת הפיקוד על הגוף והופכת למבצעת פקודות הגוף. כאשר ישנה חתירה לעבר מטרה כלשהי, מצב של הכוונה מקדימה את הגוף בתנועה בולט מאד. עקב חוסר סבלנות, נוצר מצב בו הגוף עדיין בחצי הדרך אך הכוונה כבר טסה אל המטרה. אין זה אומר כי הכוונה אכן יכולה לעוף לבדה אלא שבדמיוננו הכוונה כבר הגיעה אל המטרה. בתוך הגוף ישנה תחושה של נטייה ומומנטום לתנועה קדימה, כאילו רוצה לפרוץ את קליפת הגוף ולצאת.
בפרקים קודמים הסברתי כי יש לתת תשומת לב למצבה של הבטן ולהיות מודע למתחים באזור זה. כמו כן כבר הסברתי כי בזמן תנועה יש לשים לב ליד ולכוחה המופנה החוצה. כלומר, לפקד על הכח בעזרת המודעות (כוונה). במצב זה, על המודעות לבצע שתי פעולות בו זמנית בכיוונים מנוגדים, כיצד זה אפשרי לביצוע.
בלתי אפשרי שהמודעות תופנה לשני כיוונים מנוגדים בו זמנית, על כן על הכיוון להשתנות לסירוגין, לזרום בין כיוון חוץ לכיוון פנים. כיצד לבצע זאת ? בעת תנועה של היד הרחק ממרכז הגוף, המודעות מפקדת על היד בכיוון חוץ. בעת תנועה לעבר מרכז הגוף, המודעות מפקדת על היד בכיוון פנים, ובאותה הזדמנות יחד עם הכיוון פנימה, על המודעות לעבור אל אזור הבטן. שאיפת אויר בזמן שהמודעות עוברת לאזור הבטן, מסייעת למודעות בפעולה. המודעות מתלווה לאוויר הנשאף פנימה ונעה פנימה, משם המרחק אל הבטן קצר ביותר. כאשר המודעות פונה כלפי חוץ, מלבד העזרה להכוונת המודעות החוצה ע"י פעולת הנשיפה, גם כיוון המבט מסיע רבות.
בזמן תנועה, אצל לא מעט אנשים, הופכת הנשימה להתנשפות גסה וקולנית. כמו שכבר הסברתי בפרקים קודמים הדבר נובע בחלקו מהצרת קנה הנשימה עקב מתח מיותר. על כן, כל שיש לעשות זה לשחרר את שרירי הפה, האף, העורף וכלוב החזה כך שלמרות שהנשימה כבדה היא עדין איננה התנשפות קולנית.
איחוד זה בין המודעות, התנועה והנשימה מכונה באמנויות הלחימה "הרמוניה בין צ'י, כוונה וכח". בשפת א"ל הסינית העתיקה, המבט מכונה "שן" (נפש), על כן בזמן ביצוע תנועה מהגוף והלאה יש להגיע לאיחוד בין נפש, צ'י, כוונה וכח.שימוש במודעות כלפי חוץ וכלפי פנים לסירוגין מסייע לריכוז המודעות ומונע התפזרות והסח הדעת. ישנה חשיבות רבה מאד לשמירת המודעות כלפי פנים. במקרה בו מבצע תנועה עם היד לכיוון מרכז הגוף אך שוכח לכוון ושמור את הכוונה לכיוון פנים, ייווצר מצב בו תנועות עתידיות יהיו חסרות כוונה.
משפטם של הקדמונים "הכח האמיתי של הדאן-טיאן" הינו טעות גמורה. הם שגו בכך שראו במודעות כח. הם שגו בכך שראו בכינוס המודעות והריכוז פנימה כאיסוף הכח. שגו בכך שראו בריכוז החוצה כשחרור כח. אזור הבטן התחתונה אותו כינו דאן-טיאן, אינו שונה ממה שתואר בפרק "מלאות בבטן, פתיחות בחזה" כדבר המייצר כח מטה.
חשיבות יציבה נכונה ואיתנות השרירים, הגידים והעצמות
יציבה נכונה חשובה ביותר. ראשית, בזמן עמידה, על הגפיים להיות בהרמוניה עם עקרונות המכאניקה של נקודת משען. מטרת תנועה אחידה (בו זמנית - על אותו אקורד) של הידיים והרגליים באמנויות האגרוף הפנימי, הינה במציאת נקודת משען מתאימה. כאשר אנו משחררים אגרוף החוצה בכל הכח, אם אין שליחת יד בו בזמן עם הרגל, אזי הגוף מאבד שיווי משקל מכיוון שאובדת נקודת המשען. כמו כן, מכיוון שקיים חשש ממעידה עוד לפני המעידה, אין אפשרות להשתמש בכל הכח. כלפי חוץ, יש לשלב בו זמנית עם יציאת האגרוף שליחת רגל החוצה לשמש כנקודת משען. כלפי פנים, יש התגברות מוצקות הבטן דבר המביא להתגברות ווקטור הכח מטה. כך הגוף זוכה ביציבות מלאה.
במשפחת האומנויות הפנימיות קיימת אמירה מאד מעניינת "שלושת החודים מכוונים לאותו הכיוון". שלושת החודים הם קצה האף, קצה היד וקצה הרגל. כאשר קצה האף וקצה היד מופנים לאותו הכיוון, אזי הראיה מכוונת אל היד והרצון והכוונה ממוקדים. כאשר קצה היד וקצה הרגל מופנים בו זמנית לאותו הכיוון, אזי הגוף זוכה בנקודת משען נאותה.
במשפחת האומנויות הפנימיות יש להשאיר כיפוף נאות של מפרקי הידיים והרגליים. כך, נשמרת קפיציות מלאה בין פשיטה לכיפוף של השרירים והגידים בקרבת המפרק. דבר זה מביא למצב בו לחץ הנובע ממקור כח חיצוני לא יכול להביא לשבירה של המפרק. כמו כן נוצר מצב בו מתח השרירים והגידים אינו רב מדי כך שניתן ליצר כח היכול לשמש להתנגדות נוספת. לדוגמא, הפעלת כח כלשהו בצד החיצוני של הזרוע באזור המרפק, כאשר הזרוע מיושרת לגמרי, יכול להביא לשבירת המרפק. התעקשות על כיפוף מוגזם במרפק מפריע למשיכת הגוף לתנועה קדימה.
במשפחת האומנויות הפנימיות קיימת אמירה מאד מעניינת "שלושת החודים מכוונים לאותו הכיוון". שלושת החודים הם קצה האף, קצה היד וקצה הרגל. כאשר קצה האף וקצה היד מופנים לאותו הכיוון, אזי הראיה מכוונת אל היד והרצון והכוונה ממוקדים. כאשר קצה היד וקצה הרגל מופנים בו זמנית לאותו הכיוון, אזי הגוף זוכה בנקודת משען נאותה.
במשפחת האומנויות הפנימיות יש להשאיר כיפוף נאות של מפרקי הידיים והרגליים. כך, נשמרת קפיציות מלאה בין פשיטה לכיפוף של השרירים והגידים בקרבת המפרק. דבר זה מביא למצב בו לחץ הנובע ממקור כח חיצוני לא יכול להביא לשבירה של המפרק. כמו כן נוצר מצב בו מתח השרירים והגידים אינו רב מדי כך שניתן ליצר כח היכול לשמש להתנגדות נוספת. לדוגמא, הפעלת כח כלשהו בצד החיצוני של הזרוע באזור המרפק, כאשר הזרוע מיושרת לגמרי, יכול להביא לשבירת המרפק. התעקשות על כיפוף מוגזם במרפק מפריע למשיכת הגוף לתנועה קדימה.