הדאו שעליו אתם מדברים אינו הדאו - הדאואיזם המטפיזי

 חלק קודם:הדאואיזם הפילוסופי

לאחר תקופת המדינות הלוחמות, ובמיוחד במהלך תקופות וֵיי וגִ’ין, מתפתחת בסין מסורת פרשנית־עיונית נוספת, הידועה בשם 'משנת המסתורין’ (玄學), ולעיתים מכונה במחקר המודרני 'נאו־דאואיזם’. מסורת זו אינה מהווה שלב מעבר מן הדאואיזם הפילוסופי אל מסורות מאוחרות יותר, אלא מתגבשת במקביל להתפתחויות אחרות בדאואיזם, כתגובה עיונית אחת מני כמה לאתגר שהותירה אחריה הביקורת הרדיקלית של לאו דזה וג’ואנג דזה. עניינה המרכזי אינו טיפוח חיים או תרגול, אלא קריאה מחודשת של הכתבים הקלאסיים מתוך שאלות מטפיזיות־לשוניות: מהו יסוד המציאות, כיצד נובע הריבוי מן האחד, ומהו מעמדו של הבלתי־מוגדר ביחס לסדר הנגלה.

ואנג בי

אצל הוגים מרכזיים של 'משנת המסתורין’, ובראשם ואנג בי, הדגש עובר אל ביאור מושגי של ה’אין’, העומק והיחס בין שמות למציאות. קריאתו של קאנון הדרך והסגולה במסגרת זו אינה הופכת אותו למדריך רוחני, אתי או טיפולי, אלא לטקסט עיוני העוסק בגבולות הידיעה וביסודות הסדר. הדאואיזם נתפס כאן לא כדרך שיש ללכת בה, אלא כמסגרת מחשבה המאפשרת לעסוק בשאלת ההוויה מבלי לשוב לנורמות מוסריות, פוליטיות או תכליתיות. במובן זה, 'משנת המסתורין’ ממשיכה את הדחף הביקורתי של הדאואיזם הפילוסופי, אך עושה זאת באמצעות מסגור מושגי שיטתי יותר.

עם זאת, עצם הפיכת הדאואיזם למושא של פרשנות מטפיזית סדורה מסמנת שינוי באופן הופעתה של הביקורת. הערעור על שיח ההבחנות והערכים, שהיה אצל לאו דזה וג’ואנג דזה מהלך פתוח, פרדוקסלי ולעיתים חתרני במכוון, נעשה כאן נושא לדיון עיוני עקבי. הדאואיזם חדל להיות מחווה פילוסופית שאינה מבקשת להתקבע, והופך למסורת מחשבה שניתן לנתחה, להמשיגה ולהעמידה במרכז דיון אינטלקטואלי מתמשך. זהו שינוי באופן העיסוק בדאואיזם, לא בשאלותיו המעשיות.

'משנת המסתורין’ אינה מובילה כשלעצמה אל טיפוח חיים, בריאות או תרגול, ואינה מציעה מעבר אל פעולה מכוונת בעולם. עם זאת, היא מסמנת את הרגע שבו הדאואיזם נעשה מסגרת רעיונית שניתן לפעול בתוכה במובנים שונים – להמשיך אותה, לפרשה מחדש או אף לסטות ממנה לכיוונים אחרים. במובן זה, היא אינה מבשרת על הופעת האלכימיה, אך היא פועלת לצידה, באותו מרחב היסטורי, כתגובה שונה לאותה נקודת מוצא פילוסופית. הבחנה זו תהיה חיונית בהמשך, כאשר יידונו הדרכים השונות שבהן הדאואיזם חדל להיות ביקורת בלבד, ופנה – במסלולים אחרים – אל פעולה, טיפוח והתמרה.

המשך: אלכימיה חיצונית ואלכימיה פנימית

הדאו שעליו אתם מדברים אינו הדאו - הדאואיזם הפילוסופי

חלק קודם: על רומנטיזציה של הדאואיזם ועל טשטוש אופייה הקליני של הרפואה הסינית

הדאואיזם הפילוסופי, כפי שהוא מתגבש בכתבים המיוחסים ללאו דזה ולג'ואנג דזה, איננו תורת חיים הרמונית במובנה הרווח, ואף לא שיטה לטיפוח בריאות, איזון או רווחה. זוהי הגות ביקורתית רדיקלית, שנכתבה על רקע משבר פוליטי, מוסרי ולשוני עמוק של תקופת המדינות הלוחמות, והיא מכוונת בראש ובראשונה לערעור הנחות היסוד שעליהן נשענו תפיסות השלטון, המוסר והידיעה של זמנה. כבר בפתיחתו של דאו דה ג'ינג (קאנון הדרך והסגולה) מוצבת עמדה רפלקסיבית חריפה: כל ניסיון להגדיר את ה'דרך' כעיקרון קבוע, כנורמה מחייבת או כנתיב פעולה ברור, מחמיץ את מהותה. ה'דאו' (הדרך) אינו יסוד שניתן לאחוז בו, ללמדו או ליישמו, אלא גבול המחשבה והלשון, נקודת כשל של כל תיאוריה המבקשת לשלוט במציאות באמצעות מושגים.

לאו דזה (לי אר דן)

במישור הפוליטי, הדאואיזם הפילוסופי פועל כביקורת נוקבת על אידאל השלטון האקטיבי. לאו דזה מערער על ההנחה שהסדר המדיני מושג באמצעות חקיקה, חינוך כפוי או הנהגה מוסרית מכוונת. ריבוי חוקים, מוסדות ותקנות אינו נתפס כסימן לקדמה, אלא כעדות לאובדן הסדר הראשוני. השלטון, לפי תפיסה זו, אינו מתקן את החברה אלא יוצר בה עודף פעולה, כפייה ועיוות. עם זאת, אין כאן הצעה חלופית של מדיניות או דגם של שלטון מיטבי, אלא פירוק של עצם השאיפה לשליטה רציונלית בחברה. זוהי עמדה אנטי־אקטיביסטית מובהקת, שאינה מבקשת לנסח 'איך נכון לשלוט’, אלא לשאול האם עצם הרצון לשלוט אינו חלק מן הבעיה.

במישור המוסרי והחברתי, הדאואיזם מערער על מערכות ערכים נורמטיביות ועל אידאל טיפוח המידות. ערכים כגון צדק, חכמה, מוסריות ושם טוב אינם נדחים בשם ערכים 'גבוהים' יותר, אלא מוצגים כתוצרים של הידרדרות: סימנים לכך שהקיום חדל להיות פשוט, בלתי־אמצעי וחי. ג'ואנג דזה, יותר מלאו דזה, מחריף עמדה זו ומציג את המוסר עצמו כמנגנון אלים של הבחנה, דירוג והדרה. תחת דמות האדם המחונך והמתוקן הוא מעמיד דמויות שוליים, חריגות ולעיתים פגומות, לא כמודלים לחיקוי אלא כאמצעי לחשיפת האלימות הסמויה שבאידאל התיקון האנושי.

במישור האפיסטמי והלשוני, הדאואיזם הפילוסופי מגיע לשיאו הביקורתי. אצל ג'ואנג דזה השפה עצמה הופכת למושא חשד. כל הבחנה בין נכון לשגוי, מועיל למזיק, טבעי למעוות, מוצגת כתלוית הקשר, נקודת מבט ואינטרס. אין כאן הצעה לספקנות מתונה, אלא פירוק שיטתי של יומרת הידיעה האנושית לאחוז באמת יציבה. אין נקודת מבט עליונה שממנה ניתן לשפוט את הדברים 'כפי שהם’, וכל ניסיון לנסח שיטה פילוסופית מוצג כחלק מן הבעיה ולא מן הפתרון. במובן זה, הדאואיזם הפילוסופי אינו רק ביקורת על תורות אחרות, אלא ביקורת על עצם האפשרות של תורה.

במישור הקיומי, הדאואיזם מערער גם על מרכזיות הבריאות, הארכת החיים וההישרדות כערכים עליונים. החיים והמוות אינם מוצגים כקטבים שיש להעדיף את האחד על פני האחר, אלא כתמורות בתוך מהלך רחב יותר שאין לו ערך מוסרי מובנה. אדישותו הידועה של ג'ואנג דזה כלפי מוות, מחלה ואובדן אינה ביטוי לאכזריות או להזנחה, אלא חלק מן המהלך הביקורתי: ערעור על האובססיה האנושית לשימור, שליטה ותיקון. מכאן נובע המתח העקרוני בין הדאואיזם הפילוסופי לבין כל אתיקה טיפולית או רפואית, המבוססת על הבחנה בין מצב רצוי לבלתי־רצוי ועל מחויבות להקל סבל.

מכלול זה מבהיר כי הדאואיזם הפילוסופי אינו מציע דרך חיים הרמונית במובן הנורמטיבי, ואף אינו מספק תשתית ישירה לפרקטיקה של בריאות או ריפוי. הוא פועל ככוח מפרק, כקריאת תיגר מתמדת על מוסדות, ערכים ויומרות ידע. הבנה זו חיונית לדיון בקשר בינו לבין הרפואה הסינית: רק כאשר הדאואיזם נתפס בראש ובראשונה כביקורת תרבותית ופילוסופית, ניתן להבין מדוע החיבור הישיר בינו לבין פרקטיקה קלינית של אבחנה, הכרעה וטיפול אינו מובן מאליו, ולעיתים אף עומד בסתירה פנימית עמוקה.

המשך: הדאואיזם המטפיזי

הדאו שעליו אתם מדברים אינו הדאו - על רומנטיזציה של הדאואיזם ועל טשטוש אופייה הקליני של הרפואה הסינית

 בשיח העכשווי של הרפואה הסינית רווחת ההנחה כי היא נשענת על הדאואיזם ואף מייצגת יישום מעשי שלו: זרימה עם מחזורי השינוי בטבע, חיים בהרמוניה, הימנעות מהתערבות כוחנית והקשבה לתהליכים טבעיים. במסגרת תפיסה זו מוצגים מושגים כגון יין ויאנג, חמש־הפאזות והתנהלות בהתאם לעונות השנה כרעיונות דאואיסטיים מובהקים, ולעיתים אף כהוכחה לכך שהרפואה הסינית היא בבסיסה פילוסופיה רוחנית של איזון וחיים נכונים. הנחה זו, המושרשת היטב בקרב מטפלים מודרניים וחובבי פילוסופיה דאואיסטית, נושאת כוח משיכה ברור: היא מעניקה לרפואה הסינית עומק קוסמולוגי והילה של חכמה פילוסופית עתיקה. אולם מבט היסטורי ועיוני מדוקדק מעלה כי זיהוי זה רחוק מלהיות מובן מאליו, ולעיתים אף מטשטש הבדלים יסודיים בין מסורות מחשבה ופרקטיקה שונות בתכלית.

במאמר זה אני מבקש לבחון מחדש את הקשר – ולעיתים את הקשר המדומה – בין הרפואה הסינית לבין הדאואיזם, תוך הבחנה שיטתית בין ארבעה מרחבים רעיוניים נבדלים: הדאואיזם הפילוסופי של לאו דזה וג’ואנג דזה; המסגור המטפיזי־פרשני של 'משנת המסתורין' (玄學), כפי שהיא מתגבשת אצל ואנג בי; הדאואיזם האלכימי על שני מופעיו – החיצוני והפנימי; והרפואה הסינית כתחום קליני מעשי. הבחנה זו אינה מציעה רצף היסטורי פשוט או התפתחות הדרגתית, אלא מבקשת להעמיד זה לצד זה מהלכים רעיוניים שונים, הפועלים במקביל ולעיתים אף במתח הדדי, אף כי כולן נשענות, בדרכים לא־סימטריות, על אותו מרחב טקסטואלי מוקדם: לעיתים כקריאה ישירה של כתבים, ולעיתים כשפה, דימויים וסמכות תרבותית שנבנו סביבם.

הדאואיזם הפילוסופי ייקרא כאן לא כ’תורת איזון’ או כ’דרך לחיים בריאים’, אף שהוא משתמש לעיתים בדימויי טבע וגוף שעשויים להישמע ככיווני חיים; בתוכו תפקידם רטורי־ביקורתי, ולא מסגרת קלינית או אתיקה של טיפוח. זוהי הגות הפועלת באמצעות פירוק שיטתי של מושגים, ערכים וקטגוריות, ואינה מבקשת להציע תחליף נורמטיבי, אתיקה מתוקנת או מסלול פעולה מגובש. עמדתה הביקורתית אינה מכוונת לייסוד דרך חיים חלופית, אלא לערעור עצם ההנחה שיש דרך כזו שניתן לנסחה, להנחילה או ליישמה.

'משנת המסתורין’ של ואנג בי תוצג כתגובה פרשנית־עיונית לדאואיזם הפילוסופי, שבה הביקורת הדאואיסטית אינה נזנחת, אלא עוברת מסגור מטפיזי מושגי. הדאו, ה’אין’ והיחס בין שמות למציאות נעשים כאן מושא לביאור שיטתי, העוסק ביסודות הסדר הקוסמי ובגבולות ההבנה האנושית. קריאה זו אינה הופכת את הדאואיזם לדרך־חיים או לשיטת טיפוח, אלא מייצבת אותו כשיח מטפיזי עקבי: דיון באין־ויש, בשמות ובגבולות ההבנה.

הדאואיזם האלכימי, מנגד, יוצג כמהלך עצמאי השונה במהותו הן מן הביקורת הפילוסופית והן מן העיבוד המטפיזי. הוא אינו ממשיך את הערעור, ואף אינו מסתפק בביאור עיוני של הסדר, אלא מחליף את שתי העמדות הללו באופק אחר לגמרי: טיפוח מכוון של חיים, גוף ותודעה. אם הדאואיזם הפילוסופי מפרק את היומרה לשליטה וטיפוח, ואם 'משנת המסתורין' עוסקת בביאור עיוני של גבולות הסדר וההוויה, הרי שהאלכימיה הדאואיסטית מעתיקה את מרכז הכובד מן הביקורת אל אופק של טיפוח מכוון: זיקוק, שימור והתמרה. כאן הדאו חדל להיות גבול הלשון או עקרון מטפיזי מופשט, והופך לעיקרון שניתן לעבוד עמו בפועל באמצעות תרגול, זיקוק והתמרה. אין זה שלב מאוחר של אותו מהלך, אלא שינוי עמדה יסודי – מעבר מאופק של ביקורת והבנה אל אופק של תכלית, בנייה ועיצוב מכוון של החיים.

הרפואה הסינית, לעומתם, תידון כמסורת נורמטיבית והכרעתית שאינה שואפת להתמרה קיומית או לחריגה מן האנושי, אלא לפעולה בתוך גבולותיו. היא מבוססת על אבחנה קלינית, על הבחנה ברורה בין תקין ללקוי, ועל מחויבות לשינוי מצב מתוך אחריות מעשית כלפי הגוף החי והחיים החברתיים של האדם. גם כאשר היא שואבת לשון ודימויים מעולמות הדאו והמחזוריות הקוסמית, היא נותרת פרקטיקה של הכרעה, ולא תרגול של זיקוק או התעלות.

במסגרת זו יובהר גם כי יין ויאנג וחמש־הפאזות אינם רכיבים ייחודיים למהלך הפילוסופי של לאו דזה וג’ואנג דזה, אלא חלק משפה קוסמולוגית רחבה שהתפתחה במרחב הסיני הקדום ושימשה הקשרים שונים: פוליטיים, אסטרונומיים, רפואיים ומוסריים. שיוכם הרטרוספקטיבי לדאואיזם הפילוסופי הוא תוצר של קריאה מאוחרת, ולעיתים מגמתית, המבקשת לאחד תחת כותרת אחת מסורות שונות. באמצעות הבחנה זו ינסה המאמר להראות כי דווקא ההפרדה בין הדאואיזם הפילוסופי, הדאואיזם המטפיזי, הדאואיזם האלכימי והרפואה הסינית אינה מחלישה את הקשר ביניהם, אלא מאפשרת להבין אותו באופן מדויק, ביקורתי ועמוק יותר, ולחשוף מה מתרחש כאשר הבחנות אלו מיטשטשות בשיח הטיפולי המודרני.

המשך: הדאואיזם הפילוסופי