המשמעויות העמוקות שמאחורי הזמנים בהם שש מחלות שאנג חאן שואפות להתפוגג

מזה מספר שנים שאני עוקב אחרי תהליכי האדרה הולכים ומתרבים בסין ובמערב סביב חשיבות רעיון מועדי נטייה להחלמת שש המחלות של דיון על פגיעת פתוגן (שאנג חאן לון). מועדי נטייה להחלמת המחלות הם שישה משפטים המתארים טווחי זמן בהם שש המחלות "מתאוות להתפוגג" ולהחלים. לא רק שתוכן זה זוכה להילה חסרת בסיס והלל מוגזם הוא אף לאט לאט מזדחל אל עבר מקום מרכזי בתיאור תכונותיהן של ששת המערכות וששת הצ'י בגוף. בחלק מהמאמרים בנושא מוצגים משפטים אלו כמפתח לסודות ששת הצ׳י והקוד לפענוח המסה דיון על פגיעת פתוגן. מי שחוקר ברצינות את כתב המקור והפרשנויות שנכתבו עליו, מבלי להיסחף אחר פופוליזם יודע שלא רק שתיאורים אלו בעלי חשיבות נמוכה בכל הקשור להבנת ששת הצ׳ ופענוח דיון על פגיעת פתוגן, הם אף מקשים על הקורא להבין את הקלאסיקה החשובה הזאת עד כדי הולכתו שולל אחר תפיסות שגויות.

ששת משפטי הזמן בהם המחלה "מתאווה להתפוגג" (欲解时) הם שישה משפטים אשר מתארים משך זמן לאורך שלושה ענפים ארציים (שש שעות) בו נוטה כל אחת משש המחלות להחלים (מספר המשפט בסוגריים):

009: הזמן בו מחלת תאי יאנג מתאווה להתפוגג הוא [משעת ענף ארצי] סי ועד [ענף] ווי. (9:00-15:00)

193: הזמן בו מחלת יאנג מינג מתאווה להתפוגג הוא [משעת ענף ארצי] שן ועד [ענף] שו. (15:00-21:00)

272: הזמן בו מחלת שאו יאנג מתאווה להתפוגג הוא [משעת ענף ארצי] יאן ועד [ענף] צ'אן. (3:00-9:00)

275: הזמן בו מחלת תאי יין מתאווה להתפוגג הוא [משעת ענף ארצי] חאי ועד [ענף] צ'ואו. (21:00-3:00)

291: הזמן בו מחלת שאו יין מתאווה להתפוגג הוא [משעת ענף ארצי] דזה ועד [ענף] יין. (23:00-5:00)

328: הזמן בו מחלת ג'ואה יין מתאווה להתפוגג הוא [משעת ענף ארצי] צ'ואו ועד [ענף] מאו. (1:00-7:00)

תרשים מועדי החלמה על פי תריסר ענפים ארציים לאורך היממה

על סמך מחזור גדילה והתמעטות, עליה-ירידה וציפה-שקיעה של הצ'י היאנגי לאורך היממה בשילוב עם נטייה של כל אחת משש המחלות להחלים בזמן מסוים לאורך היממה, אפשר כביכול להסיק על איכותה ואופייה של כל מערכת ("שכבה").

כאשר למדתי את הכתב הזה בסין, מורי ג'אנג ג'ואו-ג'ון (张国俊 Zhang Guo Jun), דילג על ששת משפטי הנטייה להחלמה וראה בהם אנקדוטה שולית. לאחר שהתחלתי לחקור את הכתב בעצמי וקראתי משפטים אלו, תהיתי מדוע דילג עליהם בשיעור, מכיוון שלמראית עיין יש להם חשיבות רבה להבנת האופי של שש המחלות. למרות זאת, במשך כל תקופת החקירה חשתי תסכול עקב סתירות שעלו מריבוי הפרשנויות על משמעות המשפטיים, חוסר הסימטריה וההיגיון בתבנית הזמן של מועד ההחלמה ותחושה, שההיגיון שמאחורי הפרשנויות מעוות ומתאמץ בכח לעגל את הריבוע, וכתוצאה מכך קינן ספק בליבי בנוגע למשמעות האמיתית של המשפטים הללו. במהלך החקירה עברתי על כמות נכבדה של ספרים פרשנויות, מאמרים ועבודות תואר של רופאים סינים ולא אחת נתקלתי בכותב בעל שם, כמו למשל הסופר המודרני טיאן חה-לו  (田合禄 Tian He-Lu) שמגיע מתחום חקירת קאנון התמורות וספריו מעוררים הרבה עניין בסין, שטוען בנחרצות ש"ג'אנג ג'ונג-ג'ינג כתב זאת במו מכחולו ואף אדם אינו יכול למחוק זאת ומי שאינו מבין תרשים זה, לא הבין את שקרא בדיון על פגיעת פתוגן" ועל כך הוא מוסיף "פרשני [דיון] על פגיעת פתוגן בכל ההיסטוריה לא החשיבו תרשים זה". רק לאחר מספר שנות חקירה, נחשפתי למחקריו של צ'אן מיאו-חה (陈淼和 Chen Miao He) והתברר לי מדוע צדקו מורי והפרשנים הגדולים בכך שלא החשיבו תרשים זה. מחקרים אלו חשפו שמשפטים אלו לא הופיעו כלל בכתב המקור ויכולתם לשפוך אור על הכתב אינה רבה כלל.

מקורות התיאוריה

המקור העלום

כחלק מניסיונות לשחזר את כתב המקור ולהגיע לעותק נאמן ככל האפשר למקור, תרו סינולוגים וחוקרים סינים אחר העתקים מוקדמים ככל האפשר. בין העותקים המוקדמים ביותר אפשר למצוא תפזורת משפטים שתועדה בספריו של סון סי-מיאו מתקופת שושלות סוי וטאנג וספרים שהועתקו בתקופת שושלת סונג הצפונית. כמו כן נתגלו שני העתקים שהגיעו ליפן במהלך תקופת שושלת טאנג אשר בינם לבין העותקים שנמצאו בסין, קיים שוני. בין היתר אפשר למצוא העתק שנכתב בתקופת קוהיי ( בסינית "קאנג-פינג" Kōhei 1058-1065) אשר מכונה בסין "כרך קאנג-פינג של דיון על פגיעת פתוגן" (康平本伤寒论) ועותק נוסף  שנכתב בתקופת קוג'י (בסינית "קאנג-ג'ה"  Kōji 1141-1144) שכונה "כרך קאנג-ג'ה של דיון על פגיעת פתוגן". בין עותקים אלו התגלו הבדלים מהותיים שמסייעים לזהות תוספות מאוחרות לספרות הסינית. כך למשל כרך "קאנג פינג" שימר את סדר ושיטת הכתיבה הסינית שהיו נהוגים בסין בתקופתו של ג'אנג ג'ונג-ג'ינג, בה הערות שוליים לא נכתבות באותו קו שוליים יחד עם משפטי כתב המקור, אלא לאחר רווח של שתי סימניות מקו השוליים. דבר זה סייע לחוקרים לזהות הערות של פרשנים שכיום נחשבות חלק ממשפטי המקור מכיוון שבעותקים הסינים הפסיקו לעשות את הריווח. בין היתר אפשר לראות שמשפטי "מועד מתאווה להתפוגג" אינם מתחילים בקו השוליים יחד עם משפטי המקור אלא עם רווח שמצביע על היותם תוספת מאוחרת. בכרך "קאנג ג'ה" לא מופיע כל  אזכור לששת המשפטים, ככל הנראה מכיוון שהוא עותק חלקי שמכיל רק 65 מתוך 398 משפטי המקור.

הזמן בו מחלת תאי יאנג מתאווה להתפוגג בכרך קאנג-פינג מתחילה במרחק שתי סימניות מקו השוליים העליונים

מונחים שהקדימו את זמנם

מלבד ששת משפטי "מתאווה להתפוגג" אפשר לראות שיש עוד מספר משפטים שמשתמשים בסימניה "להתפוגג" לאורך הכתב. במקרים אלו בהם הוא מתאר שהמחלה אמורה להתפוגג או אינה אמורה להתפוגג, הסימנייה מופיעה ללא צירוף למועד המבוסס על ענפים ארציים. המילה "להתפוגג" מוזכרת במשפטים 23,  41,  44,  79,  109,  110,  140,   208,  ו-287. מתוכם, משפט 208 מופיע בגרסה מקוצרת בכרך "קאנג-פינג" היפני וכלל לא מכיל את הסימנייה "להתפוגג" ומצביע על כך שכנראה מדובר על תוספת מאוחרת בכתבים הסינים. משפט 109 מופיע לאחר רווח של שתי סימניות מקו השוליים כך שגם הוא כולו תוספת מאוחרת. ביתר המשפטים הסמנייה הזו מופיע כהערה בכתב קטן המשולבת תוך כדי המשפט וכנראה מדובר על הערה מאוחרת שעם הזמן הושרשה כאילו הייתה כתב המקור. מכך עולה שג'אנג ג'ונג-ג'ינג בכלל לא משתמש במושג "מתאווה להתפוגג" לאורך כל ספרו.

אבל לא רק שמשפטים בהם מופיעה הסימנייה "להתפוגג" הם תוספת מאוחרת, במקרים בהם בוחר ג'אנג לציין כיוון התפתחות חיובי של המחלה אל עבר החלמה הוא נמנע מלהשתמש בסימניה "התפוגג" (解 Jie) ובחור להשתמש במילים מחלה החלימה/השתקמה  (愈 Yù), מחלה הוטבה (差 Chài) או מחלה נגמרה (已 Yǐ). במקרים בהם כן מופיע שימוש במילה "להתפוגג", למשל בפרק שיטות אבחון דופק (辨脉法), נאמר "יתפוגג בחצות הליל" או "יתפוגג באמצע היום" באופן כללי ביותר ולא במסגרת טווח זמן ספציפי.

תארוך יוצא דופן

בתקופת שושלת חאן המזרחית (东汉 Dong Han 25-220 AD), בה חי ג'אנג ג'ונג-ג'ינג, השיטה העיקרית לחלוקת היממה לזמנים הורכבה מחלוקה ל-16 זמנים שווים באורכם לאורך 24 שעות היממה. אפשר לראות שמלבד ששת המשפטים הללו, בשאר המקומות בהם קיימת התייחסות לזמן כלשהו לאורך היום בדיון על פגיעת פתוגן, הוא מתואר באופן מילולי בסגנון של 16 הזמנים ולא לפי ענפים ארציים.

במקביל לשיטה זו הייתה קיימת גם שיטה נפוצה פחות בה השתמשו בתריסר הענפים הארציים לציין זמן. השימוש בתריסר הענפים הארציים כלל שילוב בין תיאור הזמן (ערביים, זריחה, שקיעה, חצות וכד') והענף המשויך לזמן זה ועל כן גם שיטה זו שונה באופן מהותי מהמופיע בששת משפטי "מתאווה להתפוגג" ומחדדת את העובדה שמשפטים אלו נכתבו בתקופה אחרת לחלוטין. גם אם נניח שג'אנג ג'ונג-ג'ינג בחר להשתמש בשיטה הפחות נפוצה, עדיין אנו ניצבים בפני שוני משמעותי באופן השימוש בתריסר הזמנים.

מעבר לסממנים שמצביעים על כך שששת משפטי "מתאווה להתפוגג" הם תוספת מאוחרת, קיימת בעיה חמורה יותר המצביעה על כך שיש סתירה בין משפטים אלו לתוכנו של הספר. הבעיה היא שקיים השוני בין מועדי ההחלמה משש המחלות כפי שמתואר בששת משפטי "מתאווה להתפוגג" ובין משפטי מקור אחרים בהם יש אזכור לנטייה להחלמה. כך למשל נאמר "פגיעת פתוגן וביום השלישי הדופק צף, מהיר וזעיר", שהם סממנים של מחלת תאי יאנג ואז ממשיך ואומר שהמחלה "תמוגר עם חצות הליל", שזה בדיוק הזמן ההפוך מזה המתואר בששת המשפטים, שם נאמר שמחלת תאי יאנג אמורה להתפוגג בחצות היום (בין 9:00 בבוקר ל-15:00). כי שאפשר לראות מדוגמא זו, לא רק שקיים שוני מהותי זאת סתירה גמורה.

עיוות למשמעות כתב המקור

מכיוון שרק בתקופת שושלת סונג הדרומית (南宋 Nan Song 1127-1279), בה כבר הפסיקו לציין את ששת המשפטים כהערות חיצוניות (רווח כפול מקו השוליים), החלו רופאים סינים לפרש את דיון על פגיעת פתוגן, נוצר מצב בו היה על הפרשנים לנסות למצוא היגיון במשפטים אלו ושאר תוכנו של הספר. כתוצאה מכך אפשר לראות לא מעט פרשנויות מאולצות ואף סותרות כאשר כל אחד מנסה להצדיק את פרשנותו. פרשנויות שלא ניסו לכפות את משמעות ששת המשפטים על שש המערכות, פשוט הסבירו את המשפטים בפשטות רבה כרעיון כללי ומשני. גם כיום, רב הפרשנים של הקלאסיקה ממעיטים בערכם של ששת המשפטים, כך למשל הרופא המודרני והפרשן הנודע, הו שי-שו ( 胡希恕1898-1984) סבור שמדובר בהערות שהוספו אל הספר כרעיון כללי על מנת לתאר מחזוריות התמעטות וגדילה וכמותיות של יין ויאנג ושאסור לנו להיצמד או להתקבע עליהן.

היישום של התיאוריה
עצם העובדה שמשפטי נטייה להחלמה לא נכתבו במקור על ידי ג'אנג ג'ונג-ג'ינג אין זה אומר שהם חסרי כל ערך ואפשר לזנוח אותם כליל. עובדה זו שוללת רק את הקשר הישיר שלהם לתובנותיו האישיות של ג'אנג ג'ונג-ג'ינג בכל הנוגע לשש המחלות שתיאר בספרו והיכולת שלהם להסביר את משמעות משפטי המקור. כתוצאה מכך, מתבטל הצורך לאנוס בכח את המשמעויות של ששת המחלות וששת הצ'י, כפי שהן מופיעות בכתב המקור,  בכדי להתאימן לששת הזמנים שמתוארים במשפטים נטייה להחלמה. כל שנותר הוא לבחון את משמעות ששת המשפטים מבחינה קלינית.

יישום קליני
בהשוואה שבוצעה בטאיוון וסין בנוגע לזמני החלמה של שש המחלות בקליניקה התברר שאין כל נטייה להחלמה של שש המחלות בזמן שיוחס לכל אחת מהן. כלומר, שש המחלות שמתוארות בקלאסיקה דיון על פגיעת פתוגן, לא נוטות להחלים מהר יותר במועדי נטייה להחלמה שמתוארים בששת המשפטים. גם ניסיונות לבחון האם לקיחת הפורמולה המתאימה בזמנים אלו, יעילה יותר מאשר בזמנים אחרים סיפקה תוצאות חסרות משמעות. כלומר, ששת משפטי נטייה להחלמה מתארים רעיון אידאלי וקבוע של יחסיות יין ויאנג לאורך היממה אך אינם מספיקים על מנת להציג מציאות שאינה סדירה ועקבית ואינם קשורים תיאורתית או קלינית לשש המחלות של דיון על פגיעת פתוגן. אבל לא רק שזמני הפתירה והמשמעויות שמשתמעות מהם לא מבהירים את המחלות שמציג בפנינו ג'אנג ג'ונג-ג'ינג, הם אף מצמצמים את רוחב היריעה לכדי רעיון צר שמגביל את ההבנה של שש המערכות וששת הצ'י ומטעה בקביעת אסטרטגיית טיפול ובעקבות זאת גם בבחירת פורמולת צמחים ודיקור.

גם אם נתעקש שאפשר למצוא קשר בין משמעות משפטים אלו ושש המחלות, במקרים בהם זמני הפתירה יכולים לייצג תפקוד פיזיולוגי של אחת המערכות, הם מייצגים רק היבט צר אחד של מגוון התפקודים של אותה מערכת. על סמך משפטי הנטייה להחלמה ומשמעותם כלפי כל מערכת יש שנוהגים לקבוע שהטיפול במחלת תאי יאנג יהיה ייזוע, במחלת יאנג מינג ניצור קרירות מאוזנת, במחלת שאו יאנג ניצור ונפרוש את היאנג, במחלת תאי יין נחמם את המרכז, במחלת שאו יין ניצור הצתה וחימום של היאנג ובמחלת ג'ואה יין נחמם וניצור יאנג.  כך למשל, שעות חצות היום (9:00-15:00) מייצגת טווח זמן בו הצ'י היאנגי בגוף שופע באופן כללי יותר מאשר בחצות הלילה עקב תמיכה שהוא מקבל מאור השמש היאנגי. כמו כן בחצות היום יש יציאה של יאנג רב אבל עבר החיצון ואילו בחצות הליל היאנג נאצר בתוך הגוף. על כן כביכול, בחצות היום יש תמיכה ביאנג של החיצון ויצירת תנועת פתיחה של היאנג מבפנים החוצה כפי שמערכת תאי יאנג אמורה לפעול כך שמחלת תאי יאנג אמורה להתפוגג בקלות רבה יותר. אך מעשית, מחלת תאי יאנג יכולה להתבטא כפתיחת יתר של החיצון (התקפת רוח) או ככשל פתיחה של החיצון (פגיעת קור) ואף ככשל של פתיחה של שלפוחית השתן. כתוצאה מכך יוצא שרק במקרים בהם יש כשל פתיחה של החיצון, אכן מקבלת המערכת תמיכה מהסביבה ואילו בשני המקרים האחרים דווקא נפגם תפקודה. לכן במקרים של קור שסוגר את החיצון ופוגם בפתיחה של תאי יאנג אנו משתמשים בפורמולה מייזעת על מנת לפתוח את תאי יאנג לחיצון ואילו במקרים של חדירת רוח שמגבירה את הפתיחה של החיצון אנו משתמשים בפורמולה שמסייעת לאזן את צ'י החיצון על מנת לסגור אותו. באותה מידה, למרות שמשפטי נטייה להחלמה רומזים כביכול שבמחלת שאו יין עלינו לחמם ולהצית את היאנג, מעשית מצב זה נכון אך ורק למקרי התמרה של המחלה לכדי קור ואילו במקרי התמרה לחום אנו משתמשים בפורמולה שמנקזת אש ומזינה יין.

קשיים בחיבור לתיאוריות אחרות

קושי נוסף שעולה לעיתים בהקשר למשפטי נטייה להחלמה הוא החיבור שנעשה בינם לבין רעיון פתיחה-סגירה-ציר שמופיע ברקע של דיון על פגיעת פתוגן כמו גם חיבור לתריסר מועדי שפע צ'י בערוצים על פי הזרימה המעגלית של הצ'י המזין, או כמו שזה מכונה לעיתים השעון הביולוגי הסיני. תיאוריית פתיחה-סגירה-ציר מופיעה לראשונה בקאנון הפנימי של הקיסר הצהוב שם היא מדמה את תנועת הצ'י היאנגי והייני בגוף ללוח דלת בעל בריח וציר. משמע, תיאוריה זו מתייחסת לפיזיולוגיה של גוף האדם ומכיוון שעד כה, למרות ניסיונות חוזרים ונשנים, טרם הצלחנו למצוא תיעוד של תיאוריה זו בהקשר לתנועת הצ'י בטבע, אפשר להסיק שאין אחת בנמצא. הקושי בשילוב בין תיאוריה זו ומשפטי נטייה להחלמה נובע מכך שהאחד מתאר פיזיולוגיה של הגוף והשני מתאר שינויים בטבע ומכיוון שיש גבול עד כמה ניתן למתוח את ההקבלה בין גוף האדם והטבע, כאן ניתק החבל. נוצר מצב בו מנסים להשליך את תיאוריית פתיחה-סגירה-ציר מגוף האדם אל עבר הטבע ולעגל בחזרה את הריבוע. כתוצאה מכך יש שטוענים שתאי יין פותח את הדלת של היין על מנת לאפשר הכנסה של הצ'י היאנגי פנימה וסגירתו בתוך הגוף. מעשית, רק כאשר יש לתאי יין מספיק יאנג בתוכו, הוא מסוגל לשנע בעזרתו נוזלים ומיצוי מזון כלפי חוץ ולהפיץ אותו לכל עבר ובכך בעצם מתבצעת פתיחה של יין מבפנים כלפי חוץ (תפקודי טחול וריאות). אם בוחנים את הפרשנויות של גדולי הפרשנים אפשר לראות שכמעט כולם ללא יוצא מתארים הפצה של יין ולא פתיחה לשם קליטת יאנג. באותו אופן, ג'ואה יין ושאו יין, מהווים סגירה וציר של יין (דם). אם ניקח את זמני הנטייה להחלמה של שש המחלות ונקביל אותם לזמני השפע בתריסר הערוצים על פי תריסר הענפים הארציים ניווכח שהזמנים בהם מחלת תאי יאנג אמורה להחלים (9:00-15:00) שייכים לערוצי טחול, לב ומעי דק. האם ננסה לפתור מחלת חיצון של תאי יאנג ע"י ערוצים אלו ונערבב בין שתי התאוריות? 

לסיכום:

1. ששת משפטי טווחי הזמן בהם המחלות "מתאוות להתפוגג" לא נכתבו כלל על ידי מחבר דיון על פגיעת פתוגן. בתקופה של ג'אנג הייתה נפוצה שיטה אחרת לתארוך זמנים. כמו כן התארוך שמופיע בששת המשפטים אינו תואם אפילו את השיטה הפחות נפוצה לתארוך זמנים בתקופת חיבור הכתב. כתבים שהתגלגלו ליפן ושימרו את סגנון התחביר המקורי מצביעים על כך שמדובר בפרשנות מאוחרת. מכיוון שכך משפטים אלו אינם מביעים את התובנות של ג'אנג ג'ונג-ג'ינג בנוגע לשש המחלות ולא יהיה נכון להשתמש בהם על מנת להסביר את מהות שש המחלות או הפיזיולוגיה של שש המערכות וששת הצ'י בגוף האדם.

2. לא ניתן לטעון שהמשפטים מבוססים על התנסות קלינית ומעקב אחר חולים במחלות אלו, מכיוון שהתנסות קלינית מראה שאין התאמה בין שש המחלות וששת המועדים. כמו כן קשה ביותר לעקב אחר החלמה של מחלות היין לאורך הלילה כאשר המטופלים ישנים או מאושפזים בבתי החולים. בנוסף, לא ניתן להגביל מחלה בדיוק לשש שעות בהן היא אמורה להחלים ועוד יותר, קיימת חפיפה גדולה בין זמני ההחלמה של שלושת מחלות היין.

3. אין כל הסכמה בין משמעות מועדים אלו והסיבה מדוע המחלה אמורה להחלים דווקא בהם. ריבוי פרשנויות מצביע על כך שמדובר בנושא שמצריך המשך חקירה על מנת לתהות על קנקנו וטוב יעשה אם הוא יופרד מדיון על פגיעת פתוגן ויבחן בפני עצמו.
4. כאשר חוקרים כתב עתיק, בהעדר הכרה מספקת של השפה והתחביר שהיו נהוגים באותה תקופה, רצוי לא לגשת אליו ישירות אלא להסתייע במחקרים של סינולוגים מומחים לאותה תקופה. לא ניתן לנתח כתב עתיק על סמך משמעות הסימניות כיום או על סמך מנהגים מודרנים.

אין ספק שכל התיאוריות שמתוארות כאן חשובות להבנת התיאוריה של הרפואה הסינית, אך חשוב להבין אותן לעומק על מנת לזהות בדיוק מה כל אחת מהתיאוריות האלו מתארת ומה המגבלות שלה ולהשכיל להימנע מחיבור בכח במקרים בהם החפיפה היא רק למראית עין. כמובן שתמיד יהיה מי שיטען ש"זה שלא הצלחת להבין את ההיגיון נובע מכך שאינך יודע מספיק" אבל בסופו של דבר, העובדות מדברות בעד עצמן. מחקירת נושא זה למדתי שוב ושוב שצריך לקחת את דבריהם הנחרצים של פרשנים (כולל דברנו אנו) וסופרים עם קורטוב של ספק ולהכיר את הרקע של הכותבים והבנתם את החומר ולא ללכת שבי אחרי הילת ה"מלומד". חה טיאן-לו מגיע מתחום קאנון התמורות וניסיונו לאנוס תיאוריות אלו לתוך הרפואה הסינית עושות לה עוול. 

ברשומה הבאה אני מבצע ניתוח מחודש לתרשים זמני ההחלמה, שלא על סמך שש מחלות שאנג חאן.

                                                                                                                                                           
הערות

כרך קאנג-פינג (קוֹהֶיי) של שאנג חאן לון - העתק בכתב יד של רופא יפני בשם טאנבה נו מסטדה (丹波雅忠 Tanba no Masatada) ששרד עד ימינו ושימר את כללי התחביר הסינים העתיקים מתקופתו של ג'אנג ג'ונג-ג'ינג בשושלת חאן המזרחית.

מקורות

1. ניתוח הזמנים [בהם המחלה] מתאווה להתפוגג בדיון על פגיעת פתוגן - מאת צ'אן מיאו-חה (陳淼和 Chen Miao-He), שו ג'ינג-וון (許菁雯Xu Jing Wen), גו מיי-אן (辜美安 Gu Mei An) מתאריך 12.11.1997.
2. ניתוח הזמנים [בהם המחלה] מתאווה להתפוגג וגאות חום בשעות ערביים בדיון על פגיעת פתוגן - עבודת מאסטר ברפואה סינית מאת שו ג'ינג-וון בהנחיית צ'אן מיאו-חה מתאריך 30.06.1997.
3. כרך קאנג-פינג של שאנג חאן לון - 康平本伤寒论
4. ניתוח מועדי התאוות להתפוגגות מחלות ששת הערוצים כאחד מקווי המתאר הראשיים של דיון על פגיעת פתוגן מאת ג'אנג ג'ונג-ג'ינג - מאת טיאן חה-לו (田合禄 Tian He Lu) מהמגזין CJCM משנת 2011. (מסתבר שהוא לא טורח לקרוא מחקרים של אחרים).
   ספרי פרשנות שונים של דיון על פגיעת פתוגן ממגוון פרשנים נודעים מתקופת שושלת סונג ועד היום כחלק מהחקירה של הקלאסיקה.
5. משמעות רפואת הזמן של מועדי התאוות להתפוגג של ששת מחלות הערוצים - מאת סון בו-צינג