מאסטר טאנג הקפיד ללמד שינג אי צ'ואן לפי הכללים העתיקים, ושימר כמה תרגילים "אקרובטים" מהמסורת. נהוג לכנות זאת אקרובאטיקה מכיוון שאלו מיומנויות לחימה מפתיעות, למשל צ'ין-נה (אחיזה ולכידה, אומנות הבריחים והנעילות בא"ל הסיניות- נ"א). בשינג אי צ'ואן שלימד מאסטר טאנג, ביצוע בריח עם כף היד נקרא "כריכת משי גדולה או קטנה", שימוש בזרוע כולה לביצוע בריח נקרא "לפצל את רעמת הסוס" ושימוש בגוף על מנת לבצע בריח נקרא "החמור העצל שוכב על הדרך". שימוש בכל הגוף על מנת לבצע בריח הוא דבר המייחד את שינג אי צ'ואן. מתוך 10 בריחים, 9 מצליחים.
ישנו משפט עממי שאומר :" בריח קל אינו משתווה למכה סתמית", כלומר לא משנה עד כמה אתה טוב בבריחים, לא תצליח לגבור על התקפה פראית, אך הבריחים של שינג אי כוללים נקישה (לנקוש/לחבוט דבר כנגד משהו קשה נ.א) בתוך הבריח. אח הגונג פו שלי, דינג ג'ה טאו, הוא שוחט. יום אחד מאסטר טאנג לקח אותי לראות אותו בזמן עבודתו, כאשר חבט עמוד שדרה של חזיר על גבי לוח החיתוך, העמוד התרכך והחוליות התפזרו. מאסטר טאנג טפח על שכמי ואמר "כך בדיוק צריך להיות הצ'ין-נה שלנו.
ישנו משפט עממי שאומר :" בריח קל אינו משתווה למכה סתמית", כלומר לא משנה עד כמה אתה טוב בבריחים, לא תצליח לגבור על התקפה פראית, אך הבריחים של שינג אי כוללים נקישה (לנקוש/לחבוט דבר כנגד משהו קשה נ.א) בתוך הבריח. אח הגונג פו שלי, דינג ג'ה טאו, הוא שוחט. יום אחד מאסטר טאנג לקח אותי לראות אותו בזמן עבודתו, כאשר חבט עמוד שדרה של חזיר על גבי לוח החיתוך, העמוד התרכך והחוליות התפזרו. מאסטר טאנג טפח על שכמי ואמר "כך בדיוק צריך להיות הצ'ין-נה שלנו.
אחי דינג רוכש תובנות מהר ממני ולכן מיד הבין. ביקשתי ממאסטר טאנג הסבר וכך הסביר "אחיזה הינה מתה (נוקשה ומקובעת נ.א), בנקישה יש חיות. אין אחיזה, רק נקישה". כלומר המפתח ללימוד של צ'ין-נה הוא היכולת ללמוד מעבר לתרגילי המשך. כמו כן הציג טכניקת ידיים, וקבע כלל- מכיוון שצ'ין-נה יכול לגרם לנכויות, אסור לנו להשתמש בו. יום אחד, קרוב משפחתי נפטר. בתום טקס הקבורה לקחתי כמה אחי גונג פו לעזור לי לסדר את הבלגאן. הדרך שבה עבדנו הבהילה את בני משפחתי. בתוך רגע או שניים סיימנו לפרק את מתקן דגלי ההלוויה הגדול. השמועה עברה בכל מחוז נינג-חה עד שהגיעה אל מאסטר טאנג שדרש "למדתם צ'ין-נה? אל תשתמשו בזה לביצוע עבודות, אחרת זה יהפוך להרגל, כך שכל תנועה תהיה בריח ובסופו של דבר תפגעו בבני משפחתכם.
בתקופות קדומות, מאסטרים רבים נהגו לחקות את קונפוציוס בקבלת תלמידים. דזה גונג עזר לקונפוציוס ליצור קשרי ידידות עם הרשויות, יאן-חוי עזר לו להפיץ ידע, ודזה-לו עזר לו לנהל אנשים. כאשר במשפחה יש 3 אנשים כאלה, הדבר יכול להיות מאד מעניין. ניתן לראות בספר האנלקטים כי כאשר אנשים שאלו את קונפוציוס שאלות, הוא ענה והסביר בסבלנות, וכאשר דזה-לו שאל, קונפוציוס מכניעו לרצפה במשפט אחד, כל זאת על מנת לאמנו לפתח את היכולת לשכנע קהל גדול במשפט אחד, על מנת שיוכל לנהל את שאר התלמידים. המורה מלמד כל תלמיד באופן שונה על מנת שכל תלמיד יוכל למלא יעוד שונה.
קונפוציוס אמר :"מכיוון שבין תלמידי יש את לו-דזה, אנשים לא מעזים להגיד עלי דברים רעים". אח גונג פו שלי, דינג ג'ה טאו, הגן בכל מאודו על כבודו של מאסטר טאנג ואם מישהו התנהג כלפי המאסטר בחוסר כבוד, הוא הסתבך קשות. באותה תקפה הגיעה קבוצה של שחקנים לנינג-חה. אמני הלחימה שבקבוצה זו יכלו לעשותמהשולחן סאלטה אל הקרקע. הם שמעו שבנינג-חה יש אדם בשם טאנג ווי לו, אז החלו להשמיץ אותו ולהלל את עצמם. ברגע שדינג ג'ה טאו שמע על כך החליט ללכת ולסגור איתם חשבון במכות. ניסיתי לשכנע אותו לוותר בטענה שמאד קשה לאנשים כאלה להרוויח את לחמם ברחוב (ועל כן הם מנסים למכור את עצמם כך) על מנת למנוע ממנו ללכת ולסתום להם את הפה.
מצאתי ז'קט כותנה ישן ,קשרתי חבל סביב המותניים וחבשתי כובע קש מרופט, אופן לבוש האופייני לקבצן. יצאתי לעבר התיאטרון אך נעצרתי בכניסה. משפחתי מגיעה במקור מנאן-ג'נג ובנינג-חה נחשבת למשפחה מכובדת. מכיוון שאני מגיע לתיאטרון לעיתים קרובות על מנת לצפות בהצגות ומוכר בכינוי "לי התמים", שומר הסף זיהה אותי ומיד שאל "מדוע אתה לבוש כך היום?". שילמתי על הכניסה ונכנסתי להתיישב בשורה ראשונה, מבלי לענות לו. ההצגה החלה ונראה היה שדעתו של השחקן/ אמן לחימה הייתה מוסחת, מבטו כל הזמן פזל לכיווני. נשארתי לשבת גם לאחר שנגמרה ההצגה. אחרי כמה זמן יצא השחקן מאחורי הבמה ושיבח בדבריו את מאסטר טאנג ואף הביע רצונו להזמינו לארוחה. ככל הנראה שומר הסף סיפר לו שאני תלמיד של מאסטר טאנג.
בבית אני הבן השני, ולאחר המקרה הנ"ל אנשים רבים החלו לכנות אותי "אדון צעיר שני", למעשה באותה תקופה עוד הייתי זאטוט בן שש עשרה בערך, ואולי מכיוון שהייתי צעיר חשבתי לפתור את הבעיה באופן זה. כעבור כמה זמן חיפש אותי שומר הסף בטענה כי הגיעו כמה חבר'ה צעירים לבושים ז'קט ישן עם חבלים על מותניהם וכובעי קש על ראשם לצפות בהצגה, מכיוון שחשב שאני שלחתי אותם לא מנע מהם להיכנס למרות שלא שילמו כניסה. צחקתי והסברתי לו שאין לזה שום קשר אלי, הצעירים בנינג-חה תחמנים.
מאסטר טאנג היה מאד לא מרוצה מהתנהגותי וכאשר השחקן הגיע להזמינו לארוחה ולהביע כבוד, מאסטר טאנג התעקש להיות זה שמזמין. מאסטר טאנג טען כי אם אכן באותו יום השחקנים היו מאמינים שאני קבצן הייתי משלם ביוקר מכיוון שאני יודע רק איך להתאמן ולא איך להלחם.
מאסטר טאנג הסביר, ששיטת האימון ושיטת הלחימה בשינג אי צ'ואן שונות לגמרי. למשל, באימון יש להשתמש בגוף על מנת לדחוף את הכתף, הכתף דוחפת את המרפק והמרפק דוחף את היד עד שמגיעים לדרגה בה התנועה זורמת ללא הפסקה. לעומת זאת בלחימה ראשית יש להצליף עם היד כמו שוט, ואז המרפק רודף אחרי היד, הכתף רודפת אחרי המרפק והגוף רודף אחרי הכתף. כשהגיע לכאן מחא כפיים פעם אחת ברעש חזק ואמר כי לחימה היא הצלפת הגוף בכף היד ממש כמו מחיאה של כף אחת באחרת.
בכתבים הקלאסיים של שינג אי צ'ואן נאמר :"חובה ראשית שהגוף ילמד לחימה"., כלומר לפני קרב יש ללמוד את המיומנות של הגוף להצליף ביד, ולשנות את הכח של כל הגוף,אחרת בזמן הקרב יש רק גונג פו (מיומנות הגוף) אך אין מהירות, אין פריכות (פתאומיות,כמו קרקר פריך שנשבר נ.א) ולבטח תפסיד. אך אם לא נרכש הגונג פו, אזי אימון עצמי בלחימה ללא השגחת מורה יכול להביא לזעזוע מח ולפגיעה במפרקים. על כן בתחילת הלימוד "חובה ראשית לא להתאמן על לחימה.
ניקח לדוגמא את פי צ'ואן. כאשר מתרגלים באימון, "פי צ'ואן הוא כמו לדחוף הר", הגוף דוחף לאט מקטע אחרי מקטע, מאחור קדימה, וככל שהתרגול יותר מתיש כך יותר טוב, כך משפרים את הגונג פו. ואילו בתרגול לחימה פי צ'ואן הוא כמו הנפת גרזן- אנשי ההרים מניפים גרזן לחטוב עצים ממש כמו שוט בהצלפה פתאומית נקייה, אחרת ראש הגרזן רק יתקע בתוך העץ ולא יצליח לקטוע את בול העץ לשניים במכה אחת.
תלמידיו של לי צון אי בנינג-חה כללו את טאנג ווי לו, גואו דזה ג'אנג, ועוד בחור שעבר בנינג-חה לעיתים קרובות אך אינני זוכר את שמו. הבחור הזה היה שוטר שתופס פושעים, מסתובב לו לבד ותופס פושעים בגפו. פעם אחת, איזה פושע חטף לו את האקדח מהנרתיק וכבר אחז בו בידו, הצלפה אחת על הראש והפושע התיישב בהלם על הרצפה והיה מבולבל במשך כמה ימים, כנראה חטף זעזוע מח. זה אופן הלחימה, שבריר שנייה, לנצח בעזרת מהירות. פעם אחת בזמן ששהה ביאן-טאי נפצעה ידו של דוד גונג פו זה בזמן שתפס פושע. בבית החולים נאמר לו שיאלצו לכרות לו את האגודל, ומכיוון שידע שלי צון אי הוריש את מרשמיו הרפואיים הסודיים למאסטר טאנג, ביקש את עזרתו. מאסטר טאנג רקח את המרשם ושלח אותי להביא לו.
כאשר הגעתי ליאן-טאי ראיתי מישהו מנופף לי לשלום מרחוק. הסתבר שזהו תלמיד של דוד גונג פו זה. הוא סיפר לי שזיהה אותי במבט ראשון " אנחנו מגיעים מאותו הזרם, היציבה שלנו בזמן הליכה זהה". הפציעה בכף ידו של דוד זה החלימה לאט לאט. באחת מהפעמים שתפס פושע נורה למוות. יכולת הלחימה שלו הייתה ברמה גבוהה, אולי עדיין יש לו ממשיכי דרך והשינג אי שלהם ממשיך להתקיים.
חלק א'
חלק א'
