אחד הדברים ששמים אליו לב כאשר לומדים את ההיסטוריה של הרפואה הסינית ותהליך התפתחות האסכולות השונות הוא שכמעט כל אסכולה שנוצרה ברפואה הסינית היתה תוצר של קיבעון הלך המחשבה של הרופאים באותה התקופה. אחד הנושאים שמופיע כמעט לאורך כל תקופת התפתחות הרפואה הסינית מאז הופעתו של דיון על פגיעת פתוגן בחיצון של ג'אנג ג'ונג ג'ינג, הוא הויכוח שבין שימוש בצמחים מחממים ושימוש בצמחים מקררים. המטוטלת הזו בין שתי גישות שהינן כביכול סותרות מופיעה לאורך אלפיים השנים האחרונות וכמו שאמר קהלת "אין חדש תחת השמש".
בתקופת שושלת חאן (206 לפנה"ס – 22 אחרי הספירה) חיבר אחד הרופאים החשובים ביותר ברפואה הסינית, גַ'אנג ג'וֹנג-גִ'ינג, את ספרו דיון על פגיעת פתוגן בחיצון. ספר זה דן בין היתר באבחון וטיפול בפגיעת פתוגן קור בחיצון וטכניקת הטיפול בפתוגן זה בעזרת מרשמי צמחים בעלי איכות חריפה וחמימה. יעילות הטיפול הגבוהה שהוכחה קלינית הביא לכך שרופאים רבים בדורות שלאחריו, חדלו לאבחן את המטופלים על פי עקרונות האבחון הבסיסיים ופשוט נתנו לכל מטופל שהתקרר מרתחים חריפים חמימים. בסביבות שושלות גִ'ין-יוּאֱן פרסם הממשל הסיני, את ספר הפורמולות, מרשמי מרכז הרוקחות הקיסרי לתועלת העם בתקופת שלום וביטחון, שנועד לסייע לרופאים בבחירת פורמולה מתאימה לכל מחלה. ספר פורמולות זה הכיל כמות נכבדה של פורמולות פטנט בעלות איכות חמה וחמימה. כתוצאה משני ספרים אלו השתרש אצל רופאים רבים ההרגל לטפל בעזרת פורמולות בעלות איכות חמה ועל סמך סימפטומים בלבד במקום לבצע אבחון מעמיק.
שנים מספר לאחר פרסום ספר הפורמולות הממשלתי קם רופא בשם לִיוּ וַואן-סוּ (1110-1196), אשר יצא בפומבי כנגד הקיבעון של הרופאים השונים ושימושם המוגזם בצמחים חריפים חמים. לִיוּ וַואן-סוּ לא רק התרעם על גישה זו אלא אף התעמק והרחיב את התיאוריה של הרפואה הסינית מבחינת הטיפול באש פתוגנית בעזרת צמחים מרים קרים. למרות שיצא כנגד שימוש בפורמולות חריפות חמימות כגון Ma Huang Tang ו- Gui Zhi Tang לטיפול בחיצון, מעשית התנגדותו לא היתה גורפת וקיצונית ואפשר לראות כי כן השתמש בצמחים כגון Ma Huang ו- Gui Zhi אך לרב שילב אותם יחד עם צמחים חריפים קרים על מנת לנטרל את אופיים החמים.
אחד הרופאים אשר הושפע רבות מהלך מחשבתו של לִיוּ וַואן-סוּ היה ג'וּ דַאן-שִי (1281-1358). רופא זה המשיך את דרכם של מוריו ואף הרחיב אותה גם לטיפול בחום פנימי ונזקי חום זה ליין של הגוף. הוא תמך בטיפול בעזרת קירור והוסיף כי יש גם להזין את יין. בעקבות התפתחות התיאוריה של הטיפול בפתוגן אש נוצר מצב חדש בו רופאים נטו להגזים בשימוש בצמחים קרים מרים לניקוז אש או קרים מתוקים לשם הזנת יין, וכתוצאה מכך הביאו לפגיעה בצ'י היאנגי של הגוף.
גם סטייה זו מהדרך לא עברה בשקט ובתקופת שושלת מינג יצא שׁוּאֶה לִי-גַ'אי (1487-1559) כנגד השימוש המוגזם בצמחים קרים ותמך בשימוש באסטרטגיית חימום והטלאה של הצ'י היאנגי בעזרת פורמולות כגון Liu Wei Di Huang ו- Ba Wei Wan. שנים מספר לאחר מכן גם הרופא גַ'אוֹ שִיאֱן-קֶה (1573-1664) המשיך את הקו שהוביל שׁוּאֶה לִי-גַ'אי בטיפול בעזרת צמחים מחממים ומטליאים לטיפול בחוסר ואף דן בגישה זו בספרו לחדור את הרפואה. חיבוריהם של רופאים אלו והדגש ששמו על חימום והטלאה של יאנג הובילה לנטייה מוגזמת לשימוש בצמחים חמימים ומטליאים, גרימת חום פנימי ופגיעה ביין. על התפתחות זו לא יכל שׁוּ דַה-צ'וּן (1693-1771) לשבת בחיבוק ידיים ויצא כנגד גישה זו של חימום והטלאה בפומבי. שׁוּ דַה-צ'וּן לא חסך במילים ומעשים וכינה את שׁוּאֶה לִי-גַ'אי כ"ראש השרלטנים ואבי הכופרים". גם כנגד גַ'אוֹ שִיאֱן-קֶה לא חסך במהלומות כאשר חיבר את הספר לחדור את הרפואה עם מחט אבן, המציג את תוכן ספרו של ג'או שיאן קה מלווה בתגובות המערערות על אמיתות דבריו במטרה לשלול את הספר כולו.
בתקופת שושלת מינג החלה להתפתח אסכולה חדשה שכל מטרתה הייתה אבחון וטיפול במחלות חום. בתקופה זו החלו להסתכל על מחלות החום מזווית חדשה ושיטות הטיפול שפותחו התבססו בין היתר על תיאוריות שפיתחו לִיוּ וַואן-סוּ וג'וּ דַאן-שִי בטיפול בפתוגן חום ונזקיו. אחד החשובים שבין רופאים אלו היה ווּ ג'וּ-טוֹנג (1758-1836), אשר דגל בשימוש בצמחים קרים לטיפול במחלות חום והזנת יין לטיפול בנזקי פתוגן החום. גם כאן כתוצאה מהצלחת גישתו בטיפול במחלות חום נוצר מצב בו שוב הופיעה נטייה מוגזמת לשימוש בצמחים קרים ומרים ופגיעה בצ'י יאנגי. בערוב ימיו, יצא ווּ ג'וּ-טוֹנג בספרו לרפא את מחלת הרופאים, כנגד חוסר ההבנה של הרופאים שבדורו, את כוונתו המקורית, אשר הובילה לשימוש מוגזם בצמחים קרים מרים המזיקים ליאנג.
בתקופת שושלת חאן (206 לפנה"ס – 22 אחרי הספירה) חיבר אחד הרופאים החשובים ביותר ברפואה הסינית, גַ'אנג ג'וֹנג-גִ'ינג, את ספרו דיון על פגיעת פתוגן בחיצון. ספר זה דן בין היתר באבחון וטיפול בפגיעת פתוגן קור בחיצון וטכניקת הטיפול בפתוגן זה בעזרת מרשמי צמחים בעלי איכות חריפה וחמימה. יעילות הטיפול הגבוהה שהוכחה קלינית הביא לכך שרופאים רבים בדורות שלאחריו, חדלו לאבחן את המטופלים על פי עקרונות האבחון הבסיסיים ופשוט נתנו לכל מטופל שהתקרר מרתחים חריפים חמימים. בסביבות שושלות גִ'ין-יוּאֱן פרסם הממשל הסיני, את ספר הפורמולות, מרשמי מרכז הרוקחות הקיסרי לתועלת העם בתקופת שלום וביטחון, שנועד לסייע לרופאים בבחירת פורמולה מתאימה לכל מחלה. ספר פורמולות זה הכיל כמות נכבדה של פורמולות פטנט בעלות איכות חמה וחמימה. כתוצאה משני ספרים אלו השתרש אצל רופאים רבים ההרגל לטפל בעזרת פורמולות בעלות איכות חמה ועל סמך סימפטומים בלבד במקום לבצע אבחון מעמיק.
שנים מספר לאחר פרסום ספר הפורמולות הממשלתי קם רופא בשם לִיוּ וַואן-סוּ (1110-1196), אשר יצא בפומבי כנגד הקיבעון של הרופאים השונים ושימושם המוגזם בצמחים חריפים חמים. לִיוּ וַואן-סוּ לא רק התרעם על גישה זו אלא אף התעמק והרחיב את התיאוריה של הרפואה הסינית מבחינת הטיפול באש פתוגנית בעזרת צמחים מרים קרים. למרות שיצא כנגד שימוש בפורמולות חריפות חמימות כגון Ma Huang Tang ו- Gui Zhi Tang לטיפול בחיצון, מעשית התנגדותו לא היתה גורפת וקיצונית ואפשר לראות כי כן השתמש בצמחים כגון Ma Huang ו- Gui Zhi אך לרב שילב אותם יחד עם צמחים חריפים קרים על מנת לנטרל את אופיים החמים.
אחד הרופאים אשר הושפע רבות מהלך מחשבתו של לִיוּ וַואן-סוּ היה ג'וּ דַאן-שִי (1281-1358). רופא זה המשיך את דרכם של מוריו ואף הרחיב אותה גם לטיפול בחום פנימי ונזקי חום זה ליין של הגוף. הוא תמך בטיפול בעזרת קירור והוסיף כי יש גם להזין את יין. בעקבות התפתחות התיאוריה של הטיפול בפתוגן אש נוצר מצב חדש בו רופאים נטו להגזים בשימוש בצמחים קרים מרים לניקוז אש או קרים מתוקים לשם הזנת יין, וכתוצאה מכך הביאו לפגיעה בצ'י היאנגי של הגוף.
גם סטייה זו מהדרך לא עברה בשקט ובתקופת שושלת מינג יצא שׁוּאֶה לִי-גַ'אי (1487-1559) כנגד השימוש המוגזם בצמחים קרים ותמך בשימוש באסטרטגיית חימום והטלאה של הצ'י היאנגי בעזרת פורמולות כגון Liu Wei Di Huang ו- Ba Wei Wan. שנים מספר לאחר מכן גם הרופא גַ'אוֹ שִיאֱן-קֶה (1573-1664) המשיך את הקו שהוביל שׁוּאֶה לִי-גַ'אי בטיפול בעזרת צמחים מחממים ומטליאים לטיפול בחוסר ואף דן בגישה זו בספרו לחדור את הרפואה. חיבוריהם של רופאים אלו והדגש ששמו על חימום והטלאה של יאנג הובילה לנטייה מוגזמת לשימוש בצמחים חמימים ומטליאים, גרימת חום פנימי ופגיעה ביין. על התפתחות זו לא יכל שׁוּ דַה-צ'וּן (1693-1771) לשבת בחיבוק ידיים ויצא כנגד גישה זו של חימום והטלאה בפומבי. שׁוּ דַה-צ'וּן לא חסך במילים ומעשים וכינה את שׁוּאֶה לִי-גַ'אי כ"ראש השרלטנים ואבי הכופרים". גם כנגד גַ'אוֹ שִיאֱן-קֶה לא חסך במהלומות כאשר חיבר את הספר לחדור את הרפואה עם מחט אבן, המציג את תוכן ספרו של ג'או שיאן קה מלווה בתגובות המערערות על אמיתות דבריו במטרה לשלול את הספר כולו.
בתקופת שושלת מינג החלה להתפתח אסכולה חדשה שכל מטרתה הייתה אבחון וטיפול במחלות חום. בתקופה זו החלו להסתכל על מחלות החום מזווית חדשה ושיטות הטיפול שפותחו התבססו בין היתר על תיאוריות שפיתחו לִיוּ וַואן-סוּ וג'וּ דַאן-שִי בטיפול בפתוגן חום ונזקיו. אחד החשובים שבין רופאים אלו היה ווּ ג'וּ-טוֹנג (1758-1836), אשר דגל בשימוש בצמחים קרים לטיפול במחלות חום והזנת יין לטיפול בנזקי פתוגן החום. גם כאן כתוצאה מהצלחת גישתו בטיפול במחלות חום נוצר מצב בו שוב הופיעה נטייה מוגזמת לשימוש בצמחים קרים ומרים ופגיעה בצ'י יאנגי. בערוב ימיו, יצא ווּ ג'וּ-טוֹנג בספרו לרפא את מחלת הרופאים, כנגד חוסר ההבנה של הרופאים שבדורו, את כוונתו המקורית, אשר הובילה לשימוש מוגזם בצמחים קרים מרים המזיקים ליאנג.
בסוף תקופת שושלת צ'ינג קם הרופא גֶ'נג צִ'ין-אַן (1824-1911) ויצא אף הוא כנגד שימוש בצמחים קרים. על סמך הבנתו את ספריו של גַ'אנג ג'וֹנג-גִ'ינג פיתח גישה המתמקדת בהעצמה חזקה של הצ'י היאנגי וחימומו על ידי שימוש בכמות נכבדה של צמחים חריפים וחמים מאד כגון Rou Gui ו-Fu Zi.
אחת הבעיות שהובילה לשלילה של גישתם של רופאים שונים נבעה מחוסר הבנה של גישתם. רב הרופאים הגדולים לא שללו את גישת קודמיהם אלא שללו את הקיבעון של רופאים אשר נצמדו לצד אחד של המתרס במקום למצוא את דרך האמצע. חיבוריהם נועדו לתקן את חוסר האיזון שנוצר בתקופתם על ידי שימת דגש על הגישה הנגדית. מכיוון שחיבוריהם עסקו רק בגישה אחת של חימום או קירור, על כן רופאים שבאו אחריהם פשוט הבינו אותם לא נכון ונצמדו לכתוב בספר ולחד צדדיות. אחד הלקחים החשובים שאפשר ללמוד מהמטוטלת הזו בין קירור וחימום הוא שחשוב להכיר את שתי הגישות לעומקן ולדעת מתי מתאימה גישה אחת ומתי דווקא אחרת וכמובן שרצוי לא להיצמד בדבקות ועקשנות בגישה מוגבלת וצרה אחת.
אחת הבעיות שהובילה לשלילה של גישתם של רופאים שונים נבעה מחוסר הבנה של גישתם. רב הרופאים הגדולים לא שללו את גישת קודמיהם אלא שללו את הקיבעון של רופאים אשר נצמדו לצד אחד של המתרס במקום למצוא את דרך האמצע. חיבוריהם נועדו לתקן את חוסר האיזון שנוצר בתקופתם על ידי שימת דגש על הגישה הנגדית. מכיוון שחיבוריהם עסקו רק בגישה אחת של חימום או קירור, על כן רופאים שבאו אחריהם פשוט הבינו אותם לא נכון ונצמדו לכתוב בספר ולחד צדדיות. אחד הלקחים החשובים שאפשר ללמוד מהמטוטלת הזו בין קירור וחימום הוא שחשוב להכיר את שתי הגישות לעומקן ולדעת מתי מתאימה גישה אחת ומתי דווקא אחרת וכמובן שרצוי לא להיצמד בדבקות ועקשנות בגישה מוגבלת וצרה אחת.
הערות
- גַ'אנג ג'וֹנג-גִ'ינג Zhang Zhong Jing 张仲景
- דיון על פגיעת פתוגן בחיצון Shang Han Lun 伤寒论
- מרשמי מרכז הרוקחות הקיסרי לתועלת העם בתקופת שלום וביטחון 太平惠民和剂局方
- לִיוּ וַואן-סוּ Liu Wan Su 刘完素
- ג'וּ דַאן-שִי Zhu Dan Xi 朱丹溪
- שׁוּאֶה לִי-גַ'אי Xue Li Zhai 薛立斋
- גַ'אוֹ שִיאֱן-קֶה Zhao Xian Ke 赵献可
- לחדור את הרפואה Yi Guan 医贯
- שׁוּ דַה-צ'וּן Xu Da Chun 徐大椿
- לחדור את הרפואה עם מחט אבן Yi Guan Bian 医贯砭
- ווּ ג'וּ-טוֹנג Wu Ju Tong 吴鞠通
- לרפא את מחלת הרופאים Yi Yi Zhi Bing 医医之病
- גֶ'נג צִ'ין-אַן Zheng Qin An 郑钦安
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה