חלק קודם: הדאואיזם המטפיזי
לצד המהלך הפרשני־מטפיזי של 'משנת המסתורין', מתפתחת באותן תקופות גם תגובה שונה לחלוטין לדאואיזם הפילוסופי: הדאואיזם האלכימי. אם הדאואיזם הפילוסופי של לאו דזה וג’ואנג דזה פועל כביקורת רדיקלית על עצם השאיפה לשליטה, טיפוח ותיקון, ואם 'משנת המסתורין' מבקשת לעבד ביקורת זו לכדי הבנה מושגית של סדר והוויה, הרי שהאלכימיה פונה לאופק אחר לגמרי. כאן אין עיסוק בגבולות הידיעה או בלשון, אלא ניסיון שיטתי לעבוד עם החיים עצמם: לעצבם, לשמרם ואף לחרוג מגבולותיהם. אין מדובר בהמשך של הדאואיזם הפילוסופי או ביישום של הדאואיזם המטפיזי, אלא בסטייה מכוונת מהם, גם אם תוך שימוש באותו אוצר לשוני ובדימויים דומים. לראשונה מופיעה כאן שאיפה מוצהרת לבריאות, לאריכות ימים ולעידון הקיום הגופני, שאיפה שאינה עומדת במרכז ההגות הפילוסופית הקדומה ולעיתים אף סותרת את רוחה הביקורתית.
האלכימיה החיצונית מתפתחת סביב ההנחה שניתן להשפיע על חיי האדם באמצעות התמרה של חומרים חיצוניים: מינרלים, מתכות, אבקות וצמחי מרפא. הגוף נתפס כאן כמעין כור היתוך, שאליו ניתן להחדיר חומרים מזוקקים שיביאו לשינוי איכותי של החיות. מבחינה זו מתקיימת נקודת השקה ברורה עם עולם הצמחים והרוקחות, אך ההבדל העקרוני מצוי במטרת הפעולה ובאופק הערכי שלה. האלכימיה החיצונית אינה מכוונת בראש ובראשונה לריפוי מחלה או להשבת תפקוד, אלא לחיזוק מהותי של החיים עצמם, לעיתים מתוך חתירה לאל־מוות או להתעלות על המצב האנושי הרגיל. ההיסטוריה של שימוש בכספית, עופרת וארסן, וההרעלות הרבות שנלוו לכך, אינן חריגה מקרית אלא ביטוי למתח המובנה בין לוגיקה אלכימית של התמרה לבין זהירות רפואית. בעוד הרפואה שואפת לפעול בתוך גבולות הגוף ולצמצם נזק, האלכימיה החיצונית מוכנה לעיתים לסכן את הגוף בשם אידאל של שינוי מהותי.
 |
| אלכימאי דאואיסטי מכין גלולת חיי נצח |
האלכימיה הפנימית מייצגת כיוון שונה בתוך אותו אופק אלכימי, שבו מוקד הטרנספורמציה מועתק מן החומר החיצוני אל הגוף החי עצמו. כאן מתגבשת שפה של זיקוק פנימי, החזרה למקור, איסוף ופיזור, שימור התמצית והובלת הצ'י, תוך עבודה עם נשימה, תנועה, קשב ותודעה. הגוף חדל להיות כלי קיבול פסיבי והופך למרחב תרגול פעיל, שבו מתבצעת אלכימיה שאינה תלויה עוד בחומרים מסוכנים. במובן זה, האלכימיה הפנימית קרובה יותר לאידאלים של יציבות וחיות, והיא אכן מהווה אחד המקורות המרכזיים לשיח הדאואיסטי המאוחר על טיפוח חיים.
 |
| תרגולות עובר פנימי באלכימיה הפנימית |
עם זאת, גם כאן יש להיזהר מן הזיהוי הישיר עם רפואה. האלכימיה הפנימית אינה פרקטיקה קלינית, ואינה מכוונת לטיפול במחלות קונקרטיות או להקלה על סבל במובן הרפואי. מטרתה היא בניית גוף־צ'י־תודעה מסוים, לעיתים באמצעות משטרי תרגול קפדניים, פרישות, ריסון חושים והתרחקות מן החיים החברתיים הרגילים. הבריאות, במובנה המקובל, היא אמצעי בתוך אופק רחב יותר של עידון, זיקוק והחזרה למצב קדם־מפוצל. בכך שונה האלכימיה הפנימית מן הרפואה הסינית, שאף כאשר היא שואבת השראה מדימויי טיפוח וזיקוק, נותרת מחויבת להכרעה מעשית ולפעולה בתוך תנאי החיים הרגילים של המטופל.
התבוננות זו מבהירה כי האלכימיה הדאואיסטית אינה שלב בהתפתחות אחת רציפה, אלא אחת מן הדרכים שבהן הדאואיזם חדל להיות ביקורת או פרשנות בלבד, ופנה אל פעולה מכוונת בעולם. זוהי פנייה שונה מזו של 'משנת המסתורין', אך שתיהן פועלות במקביל, מתוך אותו מרחב היסטורי ואינטלקטואלי. הבחנה זו חיונית להבנת הקשר החלקי והמורכב בין הדאואיזם האלכימי לבין הרפואה הסינית: בעוד האלכימיה שואפת לטרנספורמציה של האדם, הרפואה שואפת להשבת תפקודו בתוך גבולות אנושיים מוכרים. הבחנה זו תשמש בהמשך בסיס לביקורת על הזיהוי המודרני בין רפואה סינית לבין "דאואיזם” כדרך חיים.
המשך: מסגור ואיגוד - כיצד נוצר 'דאואיזם' אחד
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה