כשאנחנו חושבים כיום על רטייה רפואית חמה, אנחנו מדמיינים בדרך כלל כרית חימום, מגבת חמה או מדבקה מחממת. אבל ברפואה הסינית הקדומה התקיימו שיטות מורכבות הרבה יותר: צמחי מרפא חריפים ומחממים הושרו ביין, בד ומוך ספגו את הנוזל במשך ימים, והרטייה שהתקבלה חוממה שוב ושוב והונחה על אזור חולה.
אחד התיאורים המעניינים של שיטה כזאת מופיע ב"קאנון הפנימי של הקיסר הצהוב - הציר הפלאי" (黃帝內經靈樞, Huángdì Nèijīng Língshū). מעבר לסקרנות ההיסטורית, התיאור מאפשר לראות כיצד הרפואה הסינית הקדומה שילבה צמחי מרפא, חום, אלכוהול וטיפול חיצוני בתוך שיטה טיפולית אחת.
הציר הפלאי פרק 6:
אמר הקיסר הצהוב: כיצד מניחים רטיית-תרופות חמה?
השיב בו-גאו ואמר: משתמשים בעשרים ג'ין יין טהור, שנג אחד של פלפל סצ'ואני, ג'ין אחד של זנגביל מיובש וג'ין אחד של ליבת קינמון, ארבעה דברים בסך הכול. את חומרי המרפא כותשים גס ומשרים ביין. לוקחים ג'ין אחד של מוך וארבעה ג'אנג של בד לבן ודק, ומכניסים את שניהם אל היין. מניחים את היין בתוך גללי-סוסים חמים, מכסים, אוטמים ומטייחים, ואין מניחים לו לדלוף.
מדוע דווקא החומרים האלה?
הרכב המרקחת אינו מקרי. שלושת חומרי המרפא המרכזיים חולקים אופי ברור של חימום והנעה. פלפל סצ'ואני (蜀椒, shǔ jiāo) נחשב ברפואה הסינית לצמח חריף ומחמם מאוד; זנגביל מיובש (乾薑, gān jiāng) נחשב לשורש חמים המחמם את הגוף ומסלק קור חיצוני; וליבת הקינמון אף היא חומר ארומטי בעל איכות חמה מאוד הנוטה לחמם את פנים הגוף. יחד מתקבלת מרקחת שבמונחי הרפואה הסינית מכוונת בבירור כנגד קור.
גם היין אינו רק נוזל שבו משרים את הצמחים. במסורת הרפואית הסינית היין נחשב לחומר חם, חריף ובעל יכולת להניע ולסייע לחומרי מרפא להגיע למקומות שונים בגוף. מבחינה מעשית, האלכוהול גם מסוגל למצות מן הצמחים רכיבים שאינם נמסים היטב במים. לפיכך מתקבל כאן שילוב מעניין: החומרים עצמם מחממים, נוזל ההשריה מחמם ומניע, ובהמשך גם הרטייה עצמה תחומם מבחוץ.
למה מכניסים את הכל דווקא לגללי-סוסים חמים?
זו אולי ההוראה המפתיעה ביותר לקורא המודרני. אין הכוונה בהכרח שגללי הסוסים עצמם הם התרופה. הכלי המכיל את היין אטום, והמקור אף מדגיש שיש "לכסות, לאטום ולטייח" אותו ושאין לאפשר לנוזל לדלוף.
תפקיד גללי הסוסים הוא ככל הנראה לספק סביבה חמה ומתמשכת. ערמה של גללים וחומר אורגני מתחממת בעקבות פעילות של מיקרואורגניזמים המפרקים את החומר האורגני. בעולם שקדם לתנורי חימום בעלי בקרת טמפרטורה, הייתה זו דרך פשוטה לשמור כלי בתוך מצע חם במשך ימים.
במילים אחרות, אפשר לחשוב על גללי הסוסים כאן כעל מעין "אמבט חימום" קדום: לא מרכיב של המרקחת, אלא אמצעי לשמור את ההשריה בחום לאורך זמן. העובדה שהטקסט דורש אטימה קפדנית של הכלי מחזקת את ההבנה שהגללים משמשים בעיקר כמקור חום חיצוני.
לאחר חמישה ימים וחמישה לילות מוציאים את הבד ואת המוך ומייבשים אותם בשמש. לאחר שהתייבשו משרים אותם שוב, עד שהנוזל כולו נגמר. בכל השריה יש להשלים יום מלא, ורק אז מוציאים ומייבשים. לאחר שהתייבשו, משתמשים יחד במשקעים ובמוך; מקפלים את הבד ועושים ממנו מטליות כפולות, באורך שישה או שבעה צ'ה, שש או שבע מטליות.
מדוע להשרות ולייבש שוב ושוב?
כאן מתברר שלא מדובר פשוט במטלית הטבולה בתמצית צמחים רגע לפני הטיפול. תהליך ההכנה נועד ליצור בד שספג שוב ושוב את נוזל הצמחים.
אפשר לראות בכל מחזור של השריה וייבוש דרך להותיר בבד ובמוך חלק מן החומרים שהומסו ביין. כאשר התהליך חוזר על עצמו עד שכל הנוזל נגמר, הבד הופך למעשה לנשא של החומר הרפואי.
יש כאן עיקרון שמוכר לנו גם מתכשירים חיצוניים מאוחרים יותר: התרופה אינה חייבת להינתן כמרתח לשתייה. ניתן להספיג אותה בחומר הנצמד לגוף, ולאחר מכן להשתמש בחום כדי להפעיל את הטיפול המקומי.
הייבוש בשמש חשוב גם מבחינה מעשית: הוא מאפשר לאחסן ולטפל במטליות מבלי שיהיו ספוגות בנוזל, ולאחר מכן לחמם אותן מחדש בעת השימוש. כך מתקבלות רטיות שניתן לשמור למקרה הצורך ואינן מחייבות שימוש מיידי לאחר ההכנה.
אחר כך משתמשים בפחמים מעץ־תות טרי כדי לחמם את המטלית, ומניחים את הרטייה החמה על המקום שנדקר בשל חסימת-הקור, וגורמים לחום להיכנס ולהגיע אל מקום המחלה. כאשר המטלית מתקררת, מחממים אותה שוב ומניחים אותה חמה על המקום; עושים זאת שלושים פעמים ואז מפסיקים.
למה דווקא פחמים ולא תחת אש גלויה?
פחם מספק חום יציב ומתמשך יותר מאש גלויה, ובדרך כלל גם מאפשר לחמם בד באופן מבוקר יותר מבלי להציבו ישירות בתוך להבה. מטרת הפעולה איננה לשרוף את המטלית אלא להביא אותה שוב ושוב למצב חם דיו כדי להעביר חום אל הגוף.
לעץ התות (桑, sāng) מקום חשוב מאוד בתרבות החומרית וברפואה הסינית, וחלקים שונים של העץ משמשים כחומרי מרפא. עם זאת, במקרה הזה אין די בעצם אזכורו של עץ התות כדי לקבוע שהפחם נבחר בשל פעולה רפואית מסוימת. ייתכן שהיו לבחירה גם שיקולים מעשיים הקשורים לסוג הבעירה והפחם שהתקבל ממנו.
המעניין יותר הוא שהטקסט עצמו מסביר מה מבקשים להשיג: "לגרום לחום להיכנס ולהגיע אל מקום המחלה." כלומר, החימום אינו שלב טכני בלבד. הוא חלק מעיקרון הטיפול.
חימום חוזר ונשנה של המקום
המטלית מונחת חמה על המקום שנדקר. כשהיא מתקררת אין מחליפים אותה ברטייה אחרת, אלא מחממים אותה מחדש ומניחים אותה שוב. הפעולה חוזרת שלושים פעמים. כך מתקבל טיפול המשלב שלושה מרכיבים: דקירה, חומרי מרפא וחום.
הדקירה מטפלת במקום החסום; הרטייה נושאת את חומרי המרפא המחממים; והחימום החוזר נועד להחדיר את החום אל האזור שבו מצויה המחלה. בהיגיון הרפואי של הטקסט, אלה אינם שלושה טיפולים נפרדים אלא חלקים של אותה פעולה טיפולית כנגד "חסימת-קור".
מעניין במיוחד שאין מסתפקים בחימום קצר. בכל פעם שהבד מתקרר מחממים אותו מחדש. נראה אפוא שהמטרה היא לשמור על פעולה מחממת ממושכת, ולא ליצור רק תחושה רגעית של חום על פני העור.
כאשר הזיעה יוצאת, מנגבים את הגוף במטלית; גם זאת עושים שלושים פעמים ואז מפסיקים. קמים ומתהלכים בפנים ואין נחשפים לרוח. בכל דקירה חובה להניח רטייה חמה; כך המחלה חדלה. לכך קוראים "הכנסת חום פנימה".
הזיעה היא חלק מן הטיפול
הופעת הזיעה מלמדת שהחימום כבר השפיע על הגוף. מנקודת מבטה של הרפואה הסינית הקדומה, הזעה קשורה לפתיחת נקבוביות העור, לדחיקת קור מזיק משכבות העור ולהנעת הצ'י והנוזלים. לכן היא אינה תופעת לוואי מקרית של החימום, אלא חלק מן התגובה שמצפים לה.
לאחר הטיפול המטופל אינו יוצא החוצה, אלא "קם ומתהלך בפנים ואין נחשפים לרוח". הוראה זו מתיישבת היטב עם ההיגיון הפנימי של הטיפול. לאחר חימום ממושך והזעה, פני הגוף פתוחים יותר והמטופל נחשב פגיע יותר לחדירת רוח וקור חדשים. יהיה זה מנוגד לחלוטין למטרת הטיפול לחמם את הגוף, להביאו להזעה - ואז לחשוף אותו מיד לרוח קרה.
המשפט האחרון מעניק לכל השיטה את שמה: "לכך קוראים 'הכנסת חום פנימה'." זה אולי המפתח להבנת התיאור כולו.
היין חם ומניע. הצמחים מחממים ומסלקים קור. ההשריה הממושכת מעבירה את חומרי המרפא אל הבד והמוך. גללי הסוסים מספקים חום במהלך ההכנה. פחמי עץ התות מחממים את הרטייה בעת הטיפול. המטלית מוחזרת אל מקור החום שוב ושוב. לאחר מכן שומרים על המטופל מפני רוח. כל שלבי ההכנה והטיפול מכוונים אפוא לאותו רעיון: להכניס חום אל מקום שבו הקור יצר חסימה.
