בשיח העכשווי של הרפואה הסינית רווחת ההנחה כי היא נשענת על הדאואיזם ואף מייצגת יישום מעשי שלו: זרימה עם מחזורי השינוי בטבע, חיים בהרמוניה, הימנעות מהתערבות כוחנית והקשבה לתהליכים טבעיים. במסגרת תפיסה זו מוצגים מושגים כגון יין ויאנג, חמש־הפאזות והתנהלות בהתאם לעונות השנה כרעיונות דאואיסטיים מובהקים, ולעיתים אף כהוכחה לכך שהרפואה הסינית היא בבסיסה פילוסופיה רוחנית של איזון וחיים נכונים. הנחה זו, המושרשת היטב בקרב מטפלים מודרניים וחובבי פילוסופיה דאואיסטית, נושאת כוח משיכה ברור: היא מעניקה לרפואה הסינית עומק קוסמולוגי והילה של חכמה פילוסופית עתיקה. אולם מבט היסטורי ועיוני מדוקדק מעלה כי זיהוי זה רחוק מלהיות מובן מאליו, ולעיתים אף מטשטש הבדלים יסודיים בין מסורות מחשבה ופרקטיקה שונות בתכלית.
במאמר זה אני מבקש לבחון מחדש את הקשר – ולעיתים את הקשר המדומה – בין הרפואה הסינית לבין הדאואיזם, תוך הבחנה שיטתית בין ארבעה מרחבים רעיוניים נבדלים: הדאואיזם הפילוסופי של לאו דזה וג’ואנג דזה; המסגור המטפיזי־פרשני של 'משנת המסתורין' (玄學), כפי שהיא מתגבשת אצל ואנג בי; הדאואיזם האלכימי על שני מופעיו – החיצוני והפנימי; והרפואה הסינית כתחום קליני מעשי. הבחנה זו אינה מציעה רצף היסטורי פשוט או התפתחות הדרגתית, אלא מבקשת להעמיד זה לצד זה מהלכים רעיוניים שונים, הפועלים במקביל ולעיתים אף במתח הדדי, אף כי כולן נשענות, בדרכים לא־סימטריות, על אותו מרחב טקסטואלי מוקדם: לעיתים כקריאה ישירה של כתבים, ולעיתים כשפה, דימויים וסמכות תרבותית שנבנו סביבם.
הדאואיזם הפילוסופי ייקרא כאן לא כ’תורת איזון’ או כ’דרך לחיים בריאים’, אף שהוא משתמש לעיתים בדימויי טבע וגוף שעשויים להישמע ככיווני חיים; בתוכו תפקידם רטורי־ביקורתי, ולא מסגרת קלינית או אתיקה של טיפוח. זוהי הגות הפועלת באמצעות פירוק שיטתי של מושגים, ערכים וקטגוריות, ואינה מבקשת להציע תחליף נורמטיבי, אתיקה מתוקנת או מסלול פעולה מגובש. עמדתה הביקורתית אינה מכוונת לייסוד דרך חיים חלופית, אלא לערעור עצם ההנחה שיש דרך כזו שניתן לנסחה, להנחילה או ליישמה.
'משנת המסתורין’ של ואנג בי תוצג כתגובה פרשנית־עיונית לדאואיזם הפילוסופי, שבה הביקורת הדאואיסטית אינה נזנחת, אלא עוברת מסגור מטפיזי מושגי. הדאו, ה’אין’ והיחס בין שמות למציאות נעשים כאן מושא לביאור שיטתי, העוסק ביסודות הסדר הקוסמי ובגבולות ההבנה האנושית. קריאה זו אינה הופכת את הדאואיזם לדרך־חיים או לשיטת טיפוח, אלא מייצבת אותו כשיח מטפיזי עקבי: דיון באין־ויש, בשמות ובגבולות ההבנה.
הדאואיזם האלכימי, מנגד, יוצג כמהלך עצמאי השונה במהותו הן מן הביקורת הפילוסופית והן מן העיבוד המטפיזי. הוא אינו ממשיך את הערעור, ואף אינו מסתפק בביאור עיוני של הסדר, אלא מחליף את שתי העמדות הללו באופק אחר לגמרי: טיפוח מכוון של חיים, גוף ותודעה. אם הדאואיזם הפילוסופי מפרק את היומרה לשליטה וטיפוח, ואם 'משנת המסתורין' עוסקת בביאור עיוני של גבולות הסדר וההוויה, הרי שהאלכימיה הדאואיסטית מעתיקה את מרכז הכובד מן הביקורת אל אופק של טיפוח מכוון: זיקוק, שימור והתמרה. כאן הדאו חדל להיות גבול הלשון או עקרון מטפיזי מופשט, והופך לעיקרון שניתן לעבוד עמו בפועל באמצעות תרגול, זיקוק והתמרה. אין זה שלב מאוחר של אותו מהלך, אלא שינוי עמדה יסודי – מעבר מאופק של ביקורת והבנה אל אופק של תכלית, בנייה ועיצוב מכוון של החיים.
הרפואה הסינית, לעומתם, תידון כמסורת נורמטיבית והכרעתית שאינה שואפת להתמרה קיומית או לחריגה מן האנושי, אלא לפעולה בתוך גבולותיו. היא מבוססת על אבחנה קלינית, על הבחנה ברורה בין תקין ללקוי, ועל מחויבות לשינוי מצב מתוך אחריות מעשית כלפי הגוף החי והחיים החברתיים של האדם. גם כאשר היא שואבת לשון ודימויים מעולמות הדאו והמחזוריות הקוסמית, היא נותרת פרקטיקה של הכרעה, ולא תרגול של זיקוק או התעלות.
במסגרת זו יובהר גם כי יין ויאנג וחמש־הפאזות אינם רכיבים ייחודיים למהלך הפילוסופי של לאו דזה וג’ואנג דזה, אלא חלק משפה קוסמולוגית רחבה שהתפתחה במרחב הסיני הקדום ושימשה הקשרים שונים: פוליטיים, אסטרונומיים, רפואיים ומוסריים. שיוכם הרטרוספקטיבי לדאואיזם הפילוסופי הוא תוצר של קריאה מאוחרת, ולעיתים מגמתית, המבקשת לאחד תחת כותרת אחת מסורות שונות. באמצעות הבחנה זו ינסה המאמר להראות כי דווקא ההפרדה בין הדאואיזם הפילוסופי, הדאואיזם המטפיזי, הדאואיזם האלכימי והרפואה הסינית אינה מחלישה את הקשר ביניהם, אלא מאפשרת להבין אותו באופן מדויק, ביקורתי ועמוק יותר, ולחשוף מה מתרחש כאשר הבחנות אלו מיטשטשות בשיח הטיפולי המודרני.
המשך: הדאואיזם הפילוסופי
