תחום בריאות הנפש ברפואה הסינית בישראל מלווה, לדעתי, בבלבול מושגי לא מבוטל. מטפלים רבים מעוניינים להתמחות בטיפול בנפש, ואחרים תוהים מדוע הרפואה הסינית, העוסקת בהרחבה ברגשות ובהשפעתם על הגוף, אינה מציעה לכאורה משנה מפורטת דיה על הנפש עצמה. אלא שייתכן שחלק מהקושי אינו טמון ברפואה הסינית, אלא דווקא בשפה העברית שבה אנחנו מנסים להבין אותה.
המילה "נפש" משמשת אותנו בשני הקשרים שונים מאוד. מצד אחד, אנחנו מדברים על הנפש במובנה הפסיכולוגי המודרני, ומצד אחר, אנחנו נושאים עמנו את משמעויותיה של הנפש במקרא, בספרות חז"ל, בקבלה ובחסידות. מאחר שבשני המקרים משתמשים באותה מילה, קל להניח שמדובר באותו מושג. אולם בחינה של המקורות מגלה שהדבר אינו כה פשוט.
הנפש במובנה הפסיכולוגי
כאשר מדברים כיום על בריאות הנפש, הכוונה היא בדרך כלל לתחום התפקודים ההכרתיים, הרגשיים וההתנהגותיים של האדם: מחשבה, תפיסה, זיכרון, מודעות, קשב, רגשות, רצונות, דחפים והיכולת לווסת את ההתנהגות ולהתמודד עם מצבי החיים. בתחום זה נכללים גם קשיים כגון חרדה, דיכאון, טראומה והפרעות אחרות המשפיעות על החוויה והתפקוד האנושיים. המונח "נפש" אינו מחייב כאן הנחה בדבר ישות רוחנית נפרדת מן הגוף, אלא משמש לתיאור מכלול התהליכים שהפסיכולוגיה והפסיכיאטריה מבקשות להבין ולחקור.
בפילוסופיה הסינית קיימת מקבילה קרובה במיוחד למובן זה של הנפש: דעת־הלב (心, xīn). דעת־הלב אינה מציינת רק את הלב כאיבר גופני, אלא את המוקד שבו מתכנסים הידיעה, הערות, המחשבה, הרגש, הקשב והרצון. בפילוסופיה של ג'וּ שִׂי (朱熹, Zhū Xī) היא מתוארת גם כאדונית־השליטה של הגוף, המסוגלת להבחין, להבין, להכריע ולכוון את התנהגות האדם.
אמנם דעת־הלב אינה זהה לנפש במובנה הפסיכולוגי המודרני, משום שהיא משולבת בתפיסת עולם רחבה של צ'י, טבע־האדם ומוסר, אך מבחינת תחומי הפעולה שלה קיימת ביניהן קרבה משמעותית. לכן, כאשר מחפשים ברפואה הסינית דיון בחיי הנפש במובנם הפסיכולוגי, כדאי להתחיל דווקא בדעת־הלב ובתפקודיה, ולא להניח שכל מה שנוגע לנפש מצוי בהכרח תחת המונח שן (神, shén).
הנפש במקרא: לא רק מחשבות ורגשות
במקורות היהודיים הקדומים מופיעה משמעות אחרת של הנפש, הקשורה לעצם קיומם של החיים בגוף. בספר בראשית מתוארת יצירת האדם במילים: "ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה" (בראשית ב, ז). הפסוק מתאר את המעבר מיצירת הגוף להופעתו של האדם כיצור חי. הנפש החיה אינה רק עולם המחשבות והרגשות שלו, אלא האדם החי עצמו.
זיקה זו מתחדדת בספר ויקרא: "כי נפש הבשר בדם היא" (ויקרא יז, יא), ובספר דברים: "כי הדם הוא הנפש" (דברים יב, כג). החיים נקשרים כאן אל הבשר והדם, ולא רק אל התודעה. גם במדרש בראשית רבה (יד, ט), המונה חמישה שמות לנשמה - נפש, רוח, נשמה, חיה ויחידה - נאמר במפורש: "נפש - זה הדם".
חשוב להדגיש שאין מדובר בהגדרה רפואית מודרנית של הדם, אלא באופן שבו המסורת הקדומה ביטאה את הקשר היסודי שבין חיות הגוף לבין הנפש.
הרעיון ממשיך להתפתח גם בחסידות. בספר התניא, בפרק הראשון, מתוארת הנפש הבהמית כמי ש"מתלבשת בדם האדם להחיות הגוף". אולם אין זו חיות גופנית בלבד: אותה נפש קשורה גם למידות, לתאוות ולנטיותיו הטבעיות של האדם, ובהן גם מידות טובות כגון רחמנות וגמילות חסדים. כלומר, אפילו בהקשר זה אין הפרדה מוחלטת בין חיות הגוף לבין חייו הרגשיים של האדם.
ומה הקשר לשן ברפואה הסינית?
כאן מתגלה הקבלה מעניינת. בקאנון הפנימי של הקיסר הצהוב, המונח שן אינו מוגבל למחשבות, לרגשות או למודעות. הוא מופיע גם בתיאורים של עצם היווצרות החיים ושל התהליכים שבאמצעותם הם מתקיימים בגוף.
בפרק השמיני של הציר הפלאי (靈樞·本神) נאמר:
兩精相搏謂之神
"כאשר שתי תמציות מתעמתות זו עם זו, נקרא הדבר שן".
זהו תיאור של הופעת החיים בעקבות המפגש בין תמציות ההורים. בהמשך אפשר להבין את השן גם בהקשר של תחזוקת החיים, המתבצעת באמצעות יחסי הגומלין בין הצ'י, הדם, התמציות ונוזלי הגוף.
במובנים אלה קיימת קרבה רעיונית בין השן לבין הנפש המקראית: שניהם קשורים לעצם הופעת החיים ולקיומם בגוף החי.
אולם השן רחב יותר. משמעותו אינה מוגבלת לחיים הגופניים, והוא מופיע גם בהקשרים של יצירת התודעה ופעילותה, ואף בתיאור תהליכי השינוי וההתמרה של היקום כולו. ג'וּ שִׂי, למשל, אמר שידיעה וערות הן שן, והמחיש זאת באמצעות תחושת הכאב המתעוררת כאשר נוגעים בידו או ברגלו של אדם.
גם המונחים חוּן (魂, hún) ופּוֹ (魄, pò) משתתפים במערכת הזאת. בקאנון הפנימי הם מתוארים בזיקה לתנועת השן ולתמצית, ומאפשרים לדון בקשר שבין חיות הגוף, חישה, ערות והופעת התודעה. אין הכרח להבין אותם כשתי נפשות נפרדות, אלא כהיבטים משלימים של החיים הגופניים והתודעתיים.
מכאן שהשן אינו מקביל במדויק לנפש המקראית, וגם אינו שם נרדף לנפש הפסיכולוגית. הוא מתייחס לתהליכים שבאמצעותם החיים נוצרים, מתקיימים ומתבטאים, לרבות בתפקוד החי של דעת־הלב.
אבל גם ביהדות אין משמעות אחת לנפש
עד כאן התמקדנו במשמעויות היהודיות הקרובות ביותר לחיות הגוף. אלא שהמקורות היהודיים מציעים גם תפיסות אחרות, שלא נכון לזהותן עם השן.
בקבלה, למשל, הנפש מתוארת כמדרגה בתוך מערכת רוחנית הכוללת נפש, רוח ונשמה, ובהמשך גם חיה ויחידה. בכתבי האר"י, כפי שנמסרו בידי רבי חיים ויטאל, הנפש נקשרת לעולם העשייה, הרוח לעולם היצירה והנשמה לעולם הבריאה. כאן הדיון אינו רק בשאלה כיצד הגוף חי ומתפקד, אלא גם במקורו הרוחני של האדם, במדרגותיו ובתיקונו. בחסידות חב"ד מופיעה גם הבחנה בין הנפש הבהמית לבין הנפש האלוהית, המתוארת בתניא כ"חלק אלוה ממעל ממש". אלו תפיסות תאולוגיות ורוחניות שאין להן מקבילה ישירה במושג השן כפי שהוא משמש בתיאור תהליכי החיים בפילוסופיה וברפואה הסינית.
גם המחשבה היהודית הפילוסופית מציגה אפשרויות אחרות להבנת הנפש. הרמב"ם (1138–1204), בן דורו של ג'וּ שִׂי (1130–1200), פעל בתקופה שבה התפתחו בשתי המסורות תפיסות פילוסופיות שיטתיות, שביקשו להבין את האדם ואת התנהגותו המוסרית מתוך חקירת טבעו והסדר הקיים במציאות. בפתיחת "שמונה פרקים" קובע הרמב"ם כי "נפש האדם נפש אחת, ולה פעולות רבות חלוקות". הוא מבחין בין כוחות הנפש השונים, ובהם החישה, הדמיון, התאווה והשכל, ומקדיש מקום מרכזי לתיקון המידות ולרפואת הנפש. בגישה זו אפשר לזהות קרבה מעניינת למשנת ג'וּ שִׂי, הרואה בדעת־הלב את המוקד המאחד את טבע־האדם ואת רגשותיו. בשתי הגישות, העיסוק במידות אינו מנותק מהבנת טבע־האדם, אלא מבקש לברר כיצד אפשר לכוון את ההתנהגות הרגשית והמוסרית. עם זאת, אין לזהות את תיקון המידות הפילוסופי עם הטיפול הקליני בבריאות הנפש במובנו המודרני.
ולבסוף, גם במקרא עצמו הנפש אינה רק חיות הבשר. כאשר משורר תהלים שואל "מה תשתוחחי נפשי ותהמי עלי" (תהלים מב, ו), הנפש היא גם מוקד של חוויה פנימית, מצוקה ותקווה. במשמעות זו היא מתקרבת דווקא לתחום פעולתה של דעת־הלב.
נמצא אפוא שהמילה העברית "נפש" משמשת לתיאור דברים שונים: עצם החיים, חיות הגוף, עולמו הרגשי של האדם, כוחותיו השכליים ואף מדרגות רוחניות. אין מדובר במשמעות אחידה שעברה מדור לדור ללא שינוי.
ייתכן שזהו אחד ממקורות הבלבול שלנו כשאנחנו עוסקים בבריאות הנפש ברפואה הסינית. אנחנו משתמשים במילה עברית אחת כדי לשאול שאלות שונות, ואז מחפשים בכתבים הסיניים מושג יחיד שיספק לכולן תשובה.
אז באיזו נפש אנחנו מבקשים לטפל?
ההבחנות הללו אינן עניין לשוני או פילוסופי בלבד. יש להן משמעות מעשית כאשר אנחנו מבקשים להבין את מקומה של בריאות הנפש ברפואה הסינית. מטפל בן זמננו המבקש לעסוק בתחום בריאות הנפש אינו מתכוון בדרך כלל לחקור את מדרגות הנפש בקבלה, את מקורה האלוהי או את מהותה הרוחנית. הוא מבקש להבין את חיי הנפש כפי שהם מתגלים בחווייתו של האדם: רגשות, חרדה, דיכאון, טראומה, דפוסי חשיבה, קשיים בעיבוד רגשי ובוויסות רגשות, והשפעתם ההדדית של הגוף והתודעה.
אם זו משמעות הנפש שאליה אנחנו מכוונים, הרי שהמפתח להבנתה ברפואה הסינית מצוי במידה רבה דווקא בדיון על דעת־הלב (心, xīn) ועל תפקודיה. כאן מתבררים היחסים בין טבע־האדם לרגש (情, qíng), בין הידיעה לערות, ובין הקשב, הדחף והתגובה הרגשית. גם המושגים חוּן (魂, hún) ופּוֹ (魄, pò) עשויים להרחיב את ההבנה של הקשרים שבין חיות הגוף, החישה, החוויה הפנימית והפעילות התודעתית. מושגים אלו אינם זהים למונחי הפסיכולוגיה המודרנית, אך הם מספקים מסגרת מחשבתית עשירה לבחינת האדם כחי, מרגיש ומגיב.
אין פירוש הדבר שיש להוציא את השן (神, shén) מן הדיון בבריאות הנפש. להפך, השן קשור גם להופעת הידיעה והערות ולפעילותה החיה של דעת־הלב. אולם משמעותו רחבה בהרבה מתחום הנפש הפסיכולוגית: הוא מתייחס גם ליצירת החיים ולתחזוקתם, ואף לתהליכי היצירה וההתמרה של המציאות כולה. משום כך, כאשר מוקד העניין שלנו הוא הבנת הקשיים הרגשיים וההכרתיים של המטופל, חקירה של השן לבדו אינה יכולה להחליף את העיון המעמיק בדעת־הלב, ברגשות ובתפקודים הקשורים אליהם.
כאשר מבחינים בין דעת־הלב לבין שן, ובין מובניה השונים של הנפש בעברית, מתגלה שהדיון הסיני על החיים, הרגש והתודעה עשיר ומפורט הרבה יותר מכפי שנדמה במבט ראשון. אלא שכדי להבין אותו ולהיעזר בו בעבודתנו כמטפלים, צריך תחילה לדעת מה בדיוק אנחנו מחפשים.
אולי השאלה אינה מדוע הרפואה הסינית אינה עוסקת מספיק בנפש, אלא איזו משמעות של "נפש" אנחנו מבקשים למצוא בה.
מקורות עיקריים: בראשית ב, ז; ויקרא יז, יא; דברים יב, כג; בראשית רבה יד, ט; תהלים מב, ו; שמונה פרקים לרמב"ם, פרקים א, ג-ד; ספר התניא, ליקוטי אמרים, פרקים א-ב וט; שער הגלגולים לרבי חיים ויטאל, הקדמה א; קאנון הציר הפלאי, פרק 8, 本神; שיחות ממוינות של ג'ו שי, 朱子語類.
