בריאות הנפש ברפואה הסינית: האם אנחנו בכלל מדברים על אותה נפש?

תחום בריאות הנפש ברפואה הסינית בישראל מלווה, לדעתי, בבלבול מושגי לא מבוטל. מטפלים רבים מעוניינים להתמחות בטיפול בנפש, ואחרים תוהים מדוע הרפואה הסינית, העוסקת בהרחבה ברגשות ובהשפעתם על הגוף, אינה מציעה לכאורה משנה מפורטת דיה על הנפש עצמה. אלא שייתכן שחלק מהקושי אינו טמון ברפואה הסינית, אלא דווקא בשפה העברית שבה אנחנו מנסים להבין אותה.

המילה "נפש" משמשת אותנו בשני הקשרים שונים מאוד. מצד אחד, אנחנו מדברים על הנפש במובנה הפסיכולוגי המודרני, ומצד אחר, אנחנו נושאים עמנו את משמעויותיה של הנפש במקרא, בספרות חז"ל, בקבלה ובחסידות. מאחר שבשני המקרים משתמשים באותה מילה, קל להניח שמדובר באותו מושג. אולם בחינה של המקורות מגלה שהדבר אינו כה פשוט.

הנפש במובנה הפסיכולוגי

כאשר מדברים כיום על בריאות הנפש, הכוונה היא בדרך כלל לתחום התפקודים ההכרתיים, הרגשיים וההתנהגותיים של האדם: מחשבה, תפיסה, זיכרון, מודעות, קשב, רגשות, רצונות, דחפים והיכולת לווסת את ההתנהגות ולהתמודד עם מצבי החיים. בתחום זה נכללים גם קשיים כגון חרדה, דיכאון, טראומה והפרעות אחרות המשפיעות על החוויה והתפקוד האנושיים. המונח "נפש" אינו מחייב כאן הנחה בדבר ישות רוחנית נפרדת מן הגוף, אלא משמש לתיאור מכלול התהליכים שהפסיכולוגיה והפסיכיאטריה מבקשות להבין ולחקור.

בפילוסופיה הסינית קיימת מקבילה קרובה במיוחד למובן זה של הנפש: דעת־הלב (心, xīn). דעת־הלב אינה מציינת רק את הלב כאיבר גופני, אלא את המוקד שבו מתכנסים הידיעה, הערות, המחשבה, הרגש, הקשב והרצון. בפילוסופיה של ג'וּ שִׂי (朱熹, Zhū Xī) היא מתוארת גם כאדונית־השליטה של הגוף, המסוגלת להבחין, להבין, להכריע ולכוון את התנהגות האדם.

אמנם דעת־הלב אינה זהה לנפש במובנה הפסיכולוגי המודרני, משום שהיא משולבת בתפיסת עולם רחבה של צ'י, טבע־האדם ומוסר, אך מבחינת תחומי הפעולה שלה קיימת ביניהן קרבה משמעותית. לכן, כאשר מחפשים ברפואה הסינית דיון בחיי הנפש במובנם הפסיכולוגי, כדאי להתחיל דווקא בדעת־הלב ובתפקודיה, ולא להניח שכל מה שנוגע לנפש מצוי בהכרח תחת המונח שן (神, shén).

הנפש במקרא: לא רק מחשבות ורגשות

במקורות היהודיים הקדומים מופיעה משמעות אחרת של הנפש, הקשורה לעצם קיומם של החיים בגוף. בספר בראשית מתוארת יצירת האדם במילים: "ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה" (בראשית ב, ז). הפסוק מתאר את המעבר מיצירת הגוף להופעתו של האדם כיצור חי. הנפש החיה אינה רק עולם המחשבות והרגשות שלו, אלא האדם החי עצמו.

זיקה זו מתחדדת בספר ויקרא: "כי נפש הבשר בדם היא" (ויקרא יז, יא), ובספר דברים: "כי הדם הוא הנפש" (דברים יב, כג). החיים נקשרים כאן אל הבשר והדם, ולא רק אל התודעה. גם במדרש בראשית רבה (יד, ט), המונה חמישה שמות לנשמה - נפש, רוח, נשמה, חיה ויחידה - נאמר במפורש: "נפש - זה הדם".

חשוב להדגיש שאין מדובר בהגדרה רפואית מודרנית של הדם, אלא באופן שבו המסורת הקדומה ביטאה את הקשר היסודי שבין חיות הגוף לבין הנפש.

הרעיון ממשיך להתפתח גם בחסידות. בספר התניא, בפרק הראשון, מתוארת הנפש הבהמית כמי ש"מתלבשת בדם האדם להחיות הגוף". אולם אין זו חיות גופנית בלבד: אותה נפש קשורה גם למידות, לתאוות ולנטיותיו הטבעיות של האדם, ובהן גם מידות טובות כגון רחמנות וגמילות חסדים. כלומר, אפילו בהקשר זה אין הפרדה מוחלטת בין חיות הגוף לבין חייו הרגשיים של האדם.

ומה הקשר לשן ברפואה הסינית?

כאן מתגלה הקבלה מעניינת. בקאנון הפנימי של הקיסר הצהוב, המונח שן אינו מוגבל למחשבות, לרגשות או למודעות. הוא מופיע גם בתיאורים של עצם היווצרות החיים ושל התהליכים שבאמצעותם הם מתקיימים בגוף.

בפרק השמיני של הציר הפלאי (靈樞·本神) נאמר:

兩精相搏謂之神

"כאשר שתי תמציות מתעמתות זו עם זו, נקרא הדבר שן".

זהו תיאור של הופעת החיים בעקבות המפגש בין תמציות ההורים. בהמשך אפשר להבין את השן גם בהקשר של תחזוקת החיים, המתבצעת באמצעות יחסי הגומלין בין הצ'י, הדם, התמציות ונוזלי הגוף.

במובנים אלה קיימת קרבה רעיונית בין השן לבין הנפש המקראית: שניהם קשורים לעצם הופעת החיים ולקיומם בגוף החי.

אולם השן רחב יותר. משמעותו אינה מוגבלת לחיים הגופניים, והוא מופיע גם בהקשרים של יצירת התודעה ופעילותה, ואף בתיאור תהליכי השינוי וההתמרה של היקום כולו. ג'וּ שִׂי, למשל, אמר שידיעה וערות הן שן, והמחיש זאת באמצעות תחושת הכאב המתעוררת כאשר נוגעים בידו או ברגלו של אדם.

גם המונחים חוּן (魂, hún) ופּוֹ (魄, pò) משתתפים במערכת הזאת. בקאנון הפנימי הם מתוארים בזיקה לתנועת השן ולתמצית, ומאפשרים לדון בקשר שבין חיות הגוף, חישה, ערות והופעת התודעה. אין הכרח להבין אותם כשתי נפשות נפרדות, אלא כהיבטים משלימים של החיים הגופניים והתודעתיים.

מכאן שהשן אינו מקביל במדויק לנפש המקראית, וגם אינו שם נרדף לנפש הפסיכולוגית. הוא מתייחס לתהליכים שבאמצעותם החיים נוצרים, מתקיימים ומתבטאים, לרבות בתפקוד החי של דעת־הלב.

אבל גם ביהדות אין משמעות אחת לנפש

עד כאן התמקדנו במשמעויות היהודיות הקרובות ביותר לחיות הגוף. אלא שהמקורות היהודיים מציעים גם תפיסות אחרות, שלא נכון לזהותן עם השן.

בקבלה, למשל, הנפש מתוארת כמדרגה בתוך מערכת רוחנית הכוללת נפש, רוח ונשמה, ובהמשך גם חיה ויחידה. בכתבי האר"י, כפי שנמסרו בידי רבי חיים ויטאל, הנפש נקשרת לעולם העשייה, הרוח לעולם היצירה והנשמה לעולם הבריאה. כאן הדיון אינו רק בשאלה כיצד הגוף חי ומתפקד, אלא גם במקורו הרוחני של האדם, במדרגותיו ובתיקונו. בחסידות חב"ד מופיעה גם הבחנה בין הנפש הבהמית לבין הנפש האלוהית, המתוארת בתניא כ"חלק אלוה ממעל ממש". אלו תפיסות תאולוגיות ורוחניות שאין להן מקבילה ישירה במושג השן כפי שהוא משמש בתיאור תהליכי החיים בפילוסופיה וברפואה הסינית.

גם המחשבה היהודית הפילוסופית מציגה אפשרויות אחרות להבנת הנפש. הרמב"ם (1138–1204), בן דורו של ג'וּ שִׂי (1130–1200), פעל בתקופה שבה התפתחו בשתי המסורות תפיסות פילוסופיות שיטתיות, שביקשו להבין את האדם ואת התנהגותו המוסרית מתוך חקירת טבעו והסדר הקיים במציאות. בפתיחת "שמונה פרקים" קובע הרמב"ם כי "נפש האדם נפש אחת, ולה פעולות רבות חלוקות". הוא מבחין בין כוחות הנפש השונים, ובהם החישה, הדמיון, התאווה והשכל, ומקדיש מקום מרכזי לתיקון המידות ולרפואת הנפש. בגישה זו אפשר לזהות קרבה מעניינת למשנת ג'וּ שִׂי, הרואה בדעת־הלב את המוקד המאחד את טבע־האדם ואת רגשותיו. בשתי הגישות, העיסוק במידות אינו מנותק מהבנת טבע־האדם, אלא מבקש לברר כיצד אפשר לכוון את ההתנהגות הרגשית והמוסרית. עם זאת, אין לזהות את תיקון המידות הפילוסופי עם הטיפול הקליני בבריאות הנפש במובנו המודרני.

ולבסוף, גם במקרא עצמו הנפש אינה רק חיות הבשר. כאשר משורר תהלים שואל "מה תשתוחחי נפשי ותהמי עלי" (תהלים מב, ו), הנפש היא גם מוקד של חוויה פנימית, מצוקה ותקווה. במשמעות זו היא מתקרבת דווקא לתחום פעולתה של דעת־הלב.

נמצא אפוא שהמילה העברית "נפש" משמשת לתיאור דברים שונים: עצם החיים, חיות הגוף, עולמו הרגשי של האדם, כוחותיו השכליים ואף מדרגות רוחניות. אין מדובר במשמעות אחידה שעברה מדור לדור ללא שינוי.

ייתכן שזהו אחד ממקורות הבלבול שלנו כשאנחנו עוסקים בבריאות הנפש ברפואה הסינית. אנחנו משתמשים במילה עברית אחת כדי לשאול שאלות שונות, ואז מחפשים בכתבים הסיניים מושג יחיד שיספק לכולן תשובה.

אז באיזו נפש אנחנו מבקשים לטפל?

ההבחנות הללו אינן עניין לשוני או פילוסופי בלבד. יש להן משמעות מעשית כאשר אנחנו מבקשים להבין את מקומה של בריאות הנפש ברפואה הסינית. מטפל בן זמננו המבקש לעסוק בתחום בריאות הנפש אינו מתכוון בדרך כלל לחקור את מדרגות הנפש בקבלה, את מקורה האלוהי או את מהותה הרוחנית. הוא מבקש להבין את חיי הנפש כפי שהם מתגלים בחווייתו של האדם: רגשות, חרדה, דיכאון, טראומה, דפוסי חשיבה, קשיים בעיבוד רגשי ובוויסות רגשות, והשפעתם ההדדית של הגוף והתודעה.

אם זו משמעות הנפש שאליה אנחנו מכוונים, הרי שהמפתח להבנתה ברפואה הסינית מצוי במידה רבה דווקא בדיון על דעת־הלב (心, xīn) ועל תפקודיה. כאן מתבררים היחסים בין טבע־האדם לרגש (情, qíng), בין הידיעה לערות, ובין הקשב, הדחף והתגובה הרגשית. גם המושגים חוּן (魂, hún) ופּוֹ (魄, pò) עשויים להרחיב את ההבנה של הקשרים שבין חיות הגוף, החישה, החוויה הפנימית והפעילות התודעתית. מושגים אלו אינם זהים למונחי הפסיכולוגיה המודרנית, אך הם מספקים מסגרת מחשבתית עשירה לבחינת האדם כחי, מרגיש ומגיב.

אין פירוש הדבר שיש להוציא את השן (神, shén) מן הדיון בבריאות הנפש. להפך, השן קשור גם להופעת הידיעה והערות ולפעילותה החיה של דעת־הלב. אולם משמעותו רחבה בהרבה מתחום הנפש הפסיכולוגית: הוא מתייחס גם ליצירת החיים ולתחזוקתם, ואף לתהליכי היצירה וההתמרה של המציאות כולה. משום כך, כאשר מוקד העניין שלנו הוא הבנת הקשיים הרגשיים וההכרתיים של המטופל, חקירה של השן לבדו אינה יכולה להחליף את העיון המעמיק בדעת־הלב, ברגשות ובתפקודים הקשורים אליהם.

כאשר מבחינים בין דעת־הלב לבין שן, ובין מובניה השונים של הנפש בעברית, מתגלה שהדיון הסיני על החיים, הרגש והתודעה עשיר ומפורט הרבה יותר מכפי שנדמה במבט ראשון. אלא שכדי להבין אותו ולהיעזר בו בעבודתנו כמטפלים, צריך תחילה לדעת מה בדיוק אנחנו מחפשים.

אולי השאלה אינה מדוע הרפואה הסינית אינה עוסקת מספיק בנפש, אלא איזו משמעות של "נפש" אנחנו מבקשים למצוא בה.

מקורות עיקריים: בראשית ב, ז; ויקרא יז, יא; דברים יב, כג; בראשית רבה יד, ט; תהלים מב, ו; שמונה פרקים לרמב"ם, פרקים א, ג-ד; ספר התניא, ליקוטי אמרים, פרקים א-ב וט; שער הגלגולים לרבי חיים ויטאל, הקדמה א; קאנון הציר הפלאי, פרק 8, 本神; שיחות ממוינות של ג'ו שי, 朱子語類.

מרכיבי המיומנות הפנימית - סוף מעשה במחשבה תחילה - שֶן, אִי וגֶ'ה

המשך מרשומה קודמת

בפיזיולוגיה הסינית מתואר השֶן, או הנפש, כגורם המפקח על פעילות שכלית ורגשית, הכרה, חשיבה וזיכרון. כיום ידוע לנו כי תפקודים אלה מתבצעים למעשה במוח ומקושרים אל הגוף דרך איברי החישה ומערכת העצבים הפרוסה בגוף. בדיוק מסיבה זו מכונים עצבי הגוף בסינית בשם "ערוצי הנפש". ניתן לראות אם כן, כי איבר הלב משפיע על חיות הנפש ואילו הנפש יוצרת את הדעת ומפקחת עליה ועל פעילויות שכליות והחושים. תפקוד תקין של הלב חיוני לתפקוד הנפש, אשר בתורה מאפשרת חשיבה בהירה וזיכרון ארוך טווח.

הפילוסוף ג'וּ שִי (1130-1200) תיאר את יכולת השליטה של הדעת: "הדעת שולטת גם על תנועה וגם על סטאטיות.... הדעת הינה הדבר המאפשר לאנשים להיות בעלי שליטה על גופם. היא אחת ולא שתיים. היא המאסטר ולא החפץ. היא מפקדת על דברים ואינה ניתנת לפיקוד על ידי דברים אחרים". מעבר לתפקודים שכליים אשר אינם מקבלים ביטוי חיצוני (של הגוף הפיזי), משפיעה הנפש גם על תפקודו ותנועתו של גוף האדם. השפעה זו נובעת משני ביטויים של הנפש המכונים ג'ה ואי.

הצטברות של כוונות לכדי כח רצון

לסימנייה הסינית אִי פרושים שונים בהקשרים שונים. הפירושים עיקריים הם – זיכרון, הכרה (תהליך מחשבתי), חשיבה, מודעות, רעיון, תוכנית וכוונה. בהקשר שלנו, האִי כביטוי של הנפש, הינו אחראי על יכולת הריכוז, מיקוד, שינון וחשיבה המשמשת ללמידה. מבחינת זיכרון, האִי הינו ההיבט הנפשי האחראי על זיכרון של מיומנויות נרכשות. בספר הטל הפורה של תולדות האביב והסתיו נאמר על הקשר בין אִי ובין השִין ש"הנטייה של שִין היא מה שידוע בשם כוונות". כלומר, הכיוון אליו נוטה השין הוא האי ופרשנות זו למעשה מתיחסת לאִי ככוונה (כיוון). טענתו של הרופא הסיני המפורסם גַ'אנג גִ'ינג-יוּאֶה (1563-1640) שהאִי הינו "הדבר הנוצר כאשר לשִין (דעת) יש כיוון אך כיוון זה אינו מקובע עדיין – כיוון זה מכונה אִי" תומכת בפרשנות זו, מחדדת אותה ומבהירה שהכוונה הינה הכיוון שהתקבל בדעת אך עדיין חסר לאדם הכח לפעול בכיוון זה.

שֹוּ שֶׁן (58-147), שהיה הבלשן הראשון בסין, הסביר את משמעות המילה אִי בספרו הסבר השפה וניתוח סימניות כך: "כוונה היא רצון. מהלב – בחן הדיבור ותדע הכוונה. מהלב, מהצליל". מדבריו אפשר להסיק שקיים קשר בין צליל, כוונה ולב ולמעשה מוצג כאן הקישור הראשון בין הכוונה והרצון.  אפשר לראות שכוונה באה מהצליל שבתוך הלב ופונה לאן שהלב פונה, החשיבה שבלב משמעה כוונה. הקדמונים סברו שהלב הוא המושל באדם, מחשבות האדם משוטטות וזורמות בתוך הלב ואינן נחות או נעצרות לרגע, יכול להיות שהלב פונה ראשית למקום קרוב כאן ברגע זה ושבריר שניה אחר כך נסחף למרחק רב.

אם ננתח את הרכב הסימנייה הסינית אִי נוכל להבין על סמך מה מבסס שֹוּ שֶׁן את פרשנותו. בתרשים משמאל אפשר לראות שסימניה זו מורכבת משתי סימניות אחרות בעלות משמעות עצמאית משלהן. בחלק העליון נמצאת הסימנייה יִין שמשמעותה צליל, קול, תו מוזיקלי או ידיעה (חדשה). בחלק התחתון ניתן לראות את הסימנייה שִין המציינת דעת או לב. על סמך משמעות שני החלקים המרכיבים את הסימניה אנו יכולים להסיק שהכוונה הינה הקול של הדעת (הלב). מכיוון שקוֹל הינו תנודה המתקדמת בתווך ויוצרת צליל נוכל להסיק כי הכוונה הינה תנודה של מידע (צליל) הנוצרת בדעת ולאחר שמצטברות מספר תנודות (היווצרות כח רצון) נוצרת תנועה המתקדמת בתווך (במקרה שלנו אלו עצבי הגוף).

מכיוון שהכוונה בעלת כיוון משתנה, רק הצטברות של כוונות לכדי כח רצון בעל כיוון אחיד ומטרה יחידה מאפשר הוצאה אל הפועל של המחשבות והרצונות בהחלטיות ודבקות במטרה. כח רצון זה מכונה בסינית גֶ'ה. בדומה לסימניה אִי, גם לסימנייה גֶ'ה פירושים שונים בהקשרים שונים למשל: נחישות, עקשנות, מוטיבציה, החלטיות, נחרצות. בקאנון הפנימי של הקיסר הצהוב בכרך הציר השמימי פרק שמונה נאמר:

שִין – (דעת): תחושה המופיעה כתוצאה מפעילות במודעות בעקבות גירוי חיצוני על הגוף מהעולם הסובב אותנו.

אִי – (כוונה, רעיון): פעולת התהוות רעיון או מחשבה על ידי הדעת, תוך כדי השוואה אל מול הזיכרון.

גֵ'ה – (כח רצון): הצטברות של רעיונות לאורך זמן והיווצרות כיוון ומטרה. הרצון כולל החלטיות ודבקות במטרה.

ניתן לראות כי הכוונה עוזרת ליצור ולעצב רעיונות (כיוון) ומביאה לריכוז וחדות מחשבה, אך חסר לה הכח להביא לביצוע והוצאה אל הפועל. לשם הוצאה אל הפועל יש צורך לצבור כוונה לכדי יצירת כח רצון או שאיפה. 

 

הפילוסוף ג'וּ שִי טען דווקא ש"הרצון הוא הנטייה של הדעת. הוא נע ישירות אל מטרתו. הכוונות הן האמצעי בעזרתן הרצון פועל. הן הרגליים של הרצון. כל ישום של פעולה, תכנון, תנועה הן תוצא של כוונה". בכך למעשה הפך את הטיעון, שהרצון הוא תנועה הנוצרת עקב הצטברות כוונות, לכך שהרצון הינו הנטיה של הלב ואילו הכוונה היא המוציאה אל הפעל של הרצונות.

הכוונה באמנויות טיפוח הבריאות הסיניות

השפעה זו, של התיאוריה מאחורי הפיזיולוגיה הסינית, על מורים למיומנות פנימית וצ'י גונג הביאה לשימוש במונחים רצון וכוונה באופן קצת פחות פרטני בתחום המיומנות הפנימית. המושגים כוונה ורצון שולבו יחדיו תחת השם הכולל כוונה (Yi Nian – 意念). הרעיון כי הרצון משפיע על יכולתו של האדם לדבוק במטרותיו בחיים הורחב לכדי יכולת להשפיע על שרירי הגוף ויצירת מודעות לתנועתם. כאשר מופיעה מחשבה על תנועה, היא יוצרת כיוון לתנועה וכוח רצון לנוע בכיוון זה. כאשר המחשבה והרצון הינם להרים את הזרוע, הכוונה נעה אל הזרוע ומספקת לה פקודת תנועה כמו גם חומרי גלם (אנרגיה) המספקים כח להשלמת התנועה. חומרי גלם אלו הינם הצ'י והדם.

בשונה ממחשבה או דמיון שהינן פעולות שכליות שאינן מקבלות ביטוי בגוף, הכוונה (או רצון) היא המקור לתחילתה של תנועה בגוף. הכוונה היא שלב המעבר בין המחשבה על תנועה לתחילתה של תנועה. מכיוון שתנועת הגוף נובעת מפעולת השרירים ניתן להסיק כי פעולת הכוונה משפיעה ישירות על השרירים. מחקרים מדעיים הראו כי צפייה בספורט משפיעה על מתח שרירי התנועה. הצופה מזדהה עם מבצע הפעולה ושריריו מתכווצים כאילו ביצע פעולה ממשית. כאשר מנסים לדמיין את התחושה של ביצוע פעולה הדורשת מאמץ (לדוגמא: דחיפת חפץ כבד) יציבת הגוף משתנה ושרירים הנחוצים לשם ביצוע פעולה זו נדרכים לפעולה. תרגולות מיומנות פנימית מנצלות עובדה זו ומשתמשות בדימויים שונים ע"מ לסייע למתאמן לשלוט בשריריו באופן מסוים. בשלב זה של התרגול, המתאמן משתמש בדימוי כלשהו על מנת להביא את הגוף ליציבה חזקה וגמישה.

כוונה תחשב כזאת אך ורק אם הדימוי יכלול את הרצון לבצע את התנועה וניסיון לחוש את התחושה שתופיע בזמן ביצוע תנועה זו. לדוגמא דימוי של אחיזת כדור-ים יכלול כוונה רק כאשר ננסה לחוש את גמישותו של הכדור במידה ונלחץ עליו, את הלחץ שיפעיל בחזרה על הזרועות ומרקם הכדור על פני העור. אסור שהכוונה תהיי מפורטת או מוחשית מדי אלא מעט מעורפלת בגבול של ישנה-ואיננה.

נשאלת השאלה, אם כל תנועה רצונית שלנו מושפעת מכוונה, אז מה ההבדל בין אדם המתרגל את הכוונה לזה שאינו מתרגל? בדומה לכל מיומנות נרכשת, פיזיולוגית או מחשבתית, גם את המיומנות להשפיע על הכוונה ניתן לתרגל. תרגול כוונה מאפשר לשפר את מהירות תנועתה כמו גם את עוצמתה. עיקר התרגול מתמקד ביחסים שבין הכוונה והצ'י והמרחק שביניהם.

יחסי כוונה וצ'י – החוליה החלשה

על הכוונה נאמר כי ביכולתה לכוון את הצ'י ולהובילו ליעד הרצוי. מכיוון שהדרך היחידה בה אנו יכולים להשפיע על כיוון זרימת הצ'י, ללא התערבות חיצונית, הינה על ידי הכוונה פותחו תרגילי מיומנות פנימית המתמקדים באימון הכוונה. אם נבחן את שרשרת האירועים לעומק נוכן לראות כי מחשבה, רצון וכוונה מופיעים כמעט בו זמנית ואין באפשרותנו להשפיע על משך זמן התהוותם. צ'י ודם אינם ניתנים להפרדה וברגע בו הגיעו את איבר היעד מופיע בו כח, כך שגם ביניהם אין עיכוב של זמן. החוליה החלשה ביותר בשרשרת תנועה זו היא משך הזמן העובר בין תחילת תנועתה של הכוונה לזו של הצ'י. ללא אימון מיוחד, עובר זמן מה בין רגע הגעת הכוונה אל יעדה ועד הגעת הצ'י. למעשה הצ'י מפגר מעט אחרי הכוונה. חוליה זו הינה היחידה עליה ניתן להשפיע באמצעות אימון יעודי. לשם קיצור המרחק שבין הכוונה והצ'י, וקיצור משך הזמן העובר בין המחשבה על תנועה לביצועה פותחו תרגילים מיוחדים המכונים עמידות עמוד.

                                                                                                                                                

הערות
תרגום מסינית לעברית - ניצן אורן

1. ג'ו שי 朱熹 Zhu Xi  
2. הטל הפורה של תולדות האביב והסתיו  春秋繁露 Chūnqiū Fánlòu
3. שֹוּ שֶׁן 许慎 Xǔ Shèn
4. הסבר השפה וניתוח סימניות 说文解字 Shuōwén Jiězì

סוף מעשה במחשבה תחילה - מרכיבי המיומנות הפנימית - שין 心

הרשומה הבאה מבוססת על פרקים מספר שחיברתי בנושא מיומנות פנימית באמנויות לחימה סיניות, אשר לא ראה אור מעולם. לפני מספר שנים פרסמתי חלק מהחומר כמאמר, אך מאז הוא הלך לאיבוד בנבכי הזמן ולכן החלטתי לפרסם חלק מהפרקים כאן בבלוג:

בקאנון הפנימי של הקיסר הצהוב מופיע אחד האזכורים הקדומים ביותר לתרגול מיומנות פנימית: "שמעתי כי בתקופה הקדומה החכמים חיו לפי דרך הדאו, הם תמכו בשמיים וארץ, שלטו בהבנת עקרונות יין ויאנג, נשמו את תמצית האוויר, עמדו בדד והתבוננו בנפשם, ושריריהם היו מאוחדים כאחד". משפט זה קיבל פירושים שונים לאורך ההיסטוריה, בין היתר כתרגול מיומנויות פנימיות כגון צ'י-גונג לשם טיפוח הגוף והנפש או עמידות עמוד. מאז הופעת תיאור זה ועד ימנו אנו הלכה והתגבשה התיאוריה, המסבירה את הפיזיולוגיה העומדת מאחורי תרגולות מיומנות פנימית, וזוקקה לכדי התהליך המוכר לנו כיום כשרשרת מחשבה -> כוונה -> רצון -> צ'י -> דם -> כח. במאמר זה אנסה להבהיר את המושגים המרכיבים תהליך זה והמכניזם של היווצרות תנועה מתוך המחשבה. הבנת התהליך כולו ונקודות החולשה עליהן ביכולתנו להשפיע בתרגול מאפשרת הפקת תוצאות טובות יותר של מיומנות פנימית. ברשומה זו אפרט מעט על השִין (Xin) ומשמעותו וברשומות הבאות על היבטים נפשיים כגון שֶן (Shen), אִי (Yi) וגֶ'ה (Zhi).

"שין" – הקשר בין לב, דעת ונפש והמח

בקלאסיקות של המיומנות הפנימית נטען כי תחילתה של תנועה בהופעת מחשבה ב"שין". למילה הסינית "שין" מספר משמעויות כשהעיקריות הן לב, דעת ובינה. לאדם שאינו דובר סינית משמעויות אלה עשויות להיראות כחסרות קשר לחלוטין. אם כן עולה השאלה איזה קשר יש בין הלב, שהינו משאבת דם העשויה משריר, לבין מחשב ביולוגי רב עצמה האחראי על הבינה כמו המוח. על מנת לענות על שאלה זו ראשית עלינו להבין כי ההתייחסות של הרפואה הסינית אל חמשת האיברים הפנימיים (לב, טחול, ריאות, כליות וכבד) אינה כאל איברים בשר ודם אלא אל שילוב בין איבר פיזי ומספר תפקודים גופניים שונים.

על פי הפיזיולוגיה הסינית מפקד הלב על גוף האדם ושולט בדם וזרימתו. מבחינה תפקודית הלב הינו למעשה שילוב של איבר הלב וכלי הדם. תפקודו של איבר הלב כמשאבה וגמישותם של כלי הדם ותפקידם כצנרת לנוזל הדם הם אחת הסיבות מדוע נחשב הלב כשולט על הדם. סיבה נוספת היא היות הלב האיבר האחרון בתהליך היווצרות הדם. בשלב האחרון בתהליך יצירת הדם הצ'י המזין נכנס אל הלב ובעזרת אש הלב מעורבב עם נוזלי הגוף, נצבע באדום ומותמר לכדי חומר חדש המכונה דם. מכיוון שהדם הינו החומר המזין את הנפש ומספק לה עוגן גשמי (יחסיי יין ויאנג) ובכך משפיע על תפקודה וחיותה, על כן נפש האדם מושפעת בצורה עקיפה על ידי הלב.

גם ביהדות הוצג קשר בין הדם לנפש במשפט "כי הדם הוא הנפש". בפרשת "אחרי מות" (י"ז, י"א) התורה מביאה טעם לאיסור אכילת הדם: "כי נפש הבשר בדם היא ואני נתתיו לכם על המזבח לכפר על נפשותיכם כי הדם הוא בנפש יכפר" ובהמשך: "כי נפש כל בשר דמו בנפשו הוא ואומר לבני ישראל דם כל בשר לא תאכלו כי נפש כל בשר דמו היא כל אוכליו יכרת" (י"ז, י"ד). קשר זה בין הלב והנפש הוגדר ברפואה הסינית כקשר בו "הלב אוצר את הנפש". היכולת של הלב להשפיע על הנפש ובכך להשפיע על יכולתו של האדם לחשוב ולהחכים מתוארת כ"דעת". כלומר, הדעת קשורה באיבר הלב גם ללא כל קשר למוח.


המח כשליט הגוף
עד המאה ה-16 התייחסה הרפואה הסינית אל המוח, שכונה בסינית "ים הלשד", כתוצאה ותוצר סופי של שפע של תמצית וכאחד מהאיברים יוצאי הדופן אך לא כאיבר השולט בגוף ובחשיבה. בתחילת המאה ה-16 תיאר לראשונה הרופא לִי שֶה גֶ'ן, במשפט "המוח הינו מעון הנפש המקורית" , את חשיבות המוח כמקור לתודעה, זיכרון, חשיבה וחושים. רק במהלך המאה ה-19 הרחיב, הרופא המפורסם וַואנג צִ'ינג רֶן, בספרו תיקון טעויות הרופאים על משמעות המוח בגוף האדם וטען כי "חיות וזיכרון אינם בלב כי אם במוח", כלומר המנדט לשלוט על הגוף ותפקודו, כמו גם תפקודים שכליים, ניתנים למוח על ידי הלב. כיום ידוע כי פגיעה באספקת הדם למח משפיעה על תפקודו ולכן מחלות לב עשויות להשפיע גם על המח. אם נמשיל זאת למושגים מעולם המחשבים אזי המוח הינו מחשב שאיכות חומרתו מושפעת מתמצית הכליות  ואילו הנפש (המושפעת על ידי הלב) היא תוכנה ההופכת את קופסת המתכת למחשב על בעל בינה מלאכותית ותפקוד עצמאי.

ניתן לראות כי הרפואה הסינית במאה ה-19 כבר הכירה בחשיבותו של המוח לשליטה בתפקודים שכליים ותפקודיים. השימוש במושג "שין" בספרות אמנויות לחימה וצ'י-גונג שיצאו בתחילת המאה ה-20 והושפעו מהרפואה הסינית זהה למשמעות המילה "דעת" ולא "לב" (כאיבר פיזי) ומתייחס לתפקוד הקשור במוח ובמערכת העצבים.


חלק שני - נפש, כוונה ורצון

                                                                                                                                               

הערה

Xīn 心
Li Shizhen  李时珍
Wang Qingren  王清任
Zhu Xi 朱熹
Zhang Jingyue  张景岳
Chūnqiū Fánlòu 春秋繁露
Shen jing 神经
Nei Gong 内功

Shén 神

Yì 意

Zhì 志