חלק קודם: אלכימיה חיצונית ואלכימיה פנימית
כדי להבין כיצד נוצר בשיח המאוחר - וביתר שאת בשיח המודרני - "דאואיזם" אחד, יש להבחין בין המסורות עצמן לבין אופן סידורן תחת כותרות. לאו דזה וג’ואנג דזה אינם "מייסדים" תנועה מאורגנת אחת, אלא מציעים מהלך פילוסופי ביקורתי, פתוח ולעיתים סותר במכוון. דווקא משום כך, אין מן ההתחלה אובייקט ברור שאפשר לכנותו בשם יחיד במובן של אסכולה. התנאי הראשון להופעתו של "דאואיזם" כיחידה מזוהה אינו תוספת של תרגול או פולחן, אלא להפך: הופעת מסגרת פרשנית שמייצבת את הטקסטים ומאפשרת לדבר עליהם כעל קורפוס בעל מושגים, בעיות ושפה עקבית.
כאן נעשית 'משנת המסתורין' מכרעת כפעולה של מסגור. כאשר פרשנים כגון ואנג בי קוראים את קאנון הדרך והסגולה כתיאוריה על יחס אין ויש, על שמות ועל סדר המציאות, הם הופכים את הדאואיזם למושא עיוני שניתן להמשיג, ללמד ולהעמיד במרכז שיח. מסגור זה אינו יוצר אחדות רעיונית ממשית בין כל הזרמים המאוחרים, אך הוא יוצר תנאי לשוני־מושגי שבו ניתן לדבר על "דאואיזם" כמשפחה של דיונים ומסורות, ולא רק ככתבים חריגים או כעמדה פילוסופית חתרנית. משעה שנוצרה מסגרת כזו, השם הכולל מתחיל לפעול לא רק כתיאור נוח, אלא כמנגנון שמחליק הבדלים: הוא מציע לקורא ולחוקר 'בית’ משותף גם למה שאינו משותף באמת.
מכאן ואילך, האיחוד תחת השם "דאואיזם" נעשה לא רק אפשרי אלא גם מפתה. מסורות תרגול, טיפוח חיים, רוקחות, אלכימיה ופולחן יכולות להיכנס תחת אותה כותרת משום שהשפה כבר קיימת, הקורפוס כבר מוגדר, והסמכות של 'הדאו' כבר הוצבה כעקרון על. כאשר במבט מאוחר יותר נפרשת מפה אחת של "דאואיזם", הגבולות בין ביקורת פילוסופית, מסגור מטפיזי ופרקטיקות של טיפוח נוטים להיראות כהבדלי הדגשה בתוך מסורת אחת, ולא כהבדלי כיוון עמוקים. על מצע זה נולדת גם הקריאה המודרנית, המבקשת מן הדאואיזם קוהרנטיות רוחנית: היא יורשת שם מאחד שכבר נושא בתוכו ערבוב, ומוסיפה עליו צורך עכשווי במערכת ערכית ובדרך חיים מעשית.
המשך: עוקצה של הביקורת הדאואיסטית והגבולות של אימוצה
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה