חלק קודם: כיצד נוצר 'דאואיזם' אחד
הפיכתו של הדאואיזם לשם כולל המאחד מסורות שונות אינה רק תהליך טכני של סיווג אינטלקטואלי, אלא גם מהלך תרבותי בעל השלכות עמוקות. מרגע שנוצרה מסגרת מושגית אחת הנושאת את השם "דאואיזם", מתעוררת ציפייה מובלעת שהמסורת המאוחדת תוכל לשמש לא רק מושא פרשנות, אלא גם מקור להכוונה מעשית, אתית ואף קיומית. דווקא כאן נחשף המתח העקרוני: הדאואיזם הפילוסופי מתנגד להפיכתו לדרך־חיים מנחה. הוא מתנגד גם להעמדתו כשיטת טיפוח או כמסגרת נורמטיבית סדורה. לכן כל ניסיון מאוחר לעשות בו שימוש אתי־מעשי נדרש לרכך, לברור ולעצב מחדש את עוקצו.
הביקורת הפוליטית־מדינית של לאו דזה מכוונת כנגד אידאל השלטון האקטיבי, המחוקק והמתקן. השלטון, לפי תפיסה זו, אינו פותר את הכאוס אלא מייצר אותו, וריבוי חוקים, תקנות וענישה נתפס כסימן להפרת הסדר הטבעי ולא לתיקונו. עם זאת, כבר במסורת הסינית הקדומה עלתה הבעיה שביקורת זו אינה מבחינה די הצורך בין שלטון אלים לשלטון מיטיב, ובין התערבות מדכאת לבין אחריות מוסרית.
עמדה זו לא נותרה ללא מענה במסורת הסינית. כבר במסגרות קונפוציאניות מאוחרות יותר עולה ביקורת על ההימנעות מן ההכרעה והפעולה, בטענה כי ויתור על הנהגה מכוונת מערער את האחריות האנושית והסדר החברתי. אצל ג’וּ שִׂי, ביקורת זו מקבלת ניסוח שיטתי ועקבי, במסגרת נאו־קונפוציאנית הרואה בהכרעה, בהכוונה ובהנהגה תנאי למימוש הסדר המוסרי. במבט מודרני, הביקורת מתחדדת עוד יותר: אידאל של אי־התערבות מתקשה לעמוד במציאות של מדינות מורכבות, אי־שוויון מבני וטכנולוגיות של כוח, ועלול לשמש כהצדקה לאוזלת יד מוסדית ולדה־פוליטיזציה של עוול.
במישור החברתי־מוסרי, הדאואיזם מפנה את ביקורתו כנגד אורחות חיים של תחרות, הישגיות, חתירה למעמד ולשם. ערכים אלה מוצגים כמנגנונים של אלימות סמויה, המרחיקים את האדם מן הקיום הפשוט והחי. אולם כבר במסורת הקונפוציאנית הועלתה הטענה כי נסיגה מן הזירה החברתית מבטלת לא רק שאפתנות מזיקה אלא גם מחויבות, אחריות הדדית ודאגה לאחר. החיים האנושיים, כך נטען, הם בהכרח חיים בתוך רשת של יחסים, וסירוב להשתתף בהם אינו חירות אלא פרישה מן האנושי. במבט מודרני, עמדה זו נתפסת לעיתים כפריווילגית: רק מי שמוגן יחסית יכול להרשות לעצמו לזלזל במעמד, בפרנסה ובהכרה חברתית, בעוד שאחרים נזקקים להם לצורך הישרדות.
הביקורת האפיסטמית והלשונית, המפותחת במיוחד אצל ג'ואנג דזה, מערערת על עצם האפשרות לנסח אמת יציבה באמצעות שפה, הבחנה וקטגוריה. כל הבחנה מוצגת כתלוית נקודת מבט, אינטרס והקשר. כבר בפרשנות הסינית המאוחרת הוצבע הקושי הטמון בספקנות רדיקלית זו: היא מערערת לא רק יומרות פילוסופיות, אלא גם את עצם האפשרות לשיח משותף, ללמידה מצטברת ולביקורת מושגית. הוגים נאו־קונפוציאנים טענו כי אם כל הבחנה מותנית לחלוטין, אין בסיס להבחין בין שגיאה להבנה, בין עוול לצדק. הביקורת המודרנית מזהה כאן סכנה של יחסיות־יתר עמוקה, שבה כל עמדה שקולה לאחרת, ובכך נשללת האפשרות לביקורת רציונלית, מדעית או מוסרית.
במישור האנתרופולוגי והקיומי, הדאואיזם מערער על אידאל 'האדם המתוקן' של חינוך, משמעת וטיפוח עצמי. הדמויות השוליות והחריגות שמעמיד ג’ואנג דזה נועדו לחשוף את האלימות שבהפיכת האדם לאובייקט של עיצוב מתמיד. ואולם כבר מבקרים סינים קדומים הצביעו על כך שהוויתור על טיפוח עצמי אינו מבטל נורמות אלא מותיר את האדם נתון לדפוסיו הראשוניים, להרגליו ולמקריות נסיבותיו. הקונפוציאניזם טען כי ללא תרגול, הכלה והכוונה אין 'טבעיות' אלא כאוטיות. במבט מודרני, הביקורת מתחדדת דרך הפסיכולוגיה והחינוך: אידאל של ספונטניות מוחלטת עלול להיתפס כהדחקה של קונפליקטים, כהימנעות מעבודה נפשית וכשלילה של האפשרות לשינוי מכוון ומתמשך.
לבסוף, הביקורת הרפלקסיבית של הדאואיזם על עצם מושג ה'דרך' ועל הפיכתו לשיטה או תורה סגורה מגיעה לשיאה כבר בפתיחת קאנון הדרך והסגולה. כאן מבקר הדאואיזם מראש כל ניסיון להפוך אותו לאידאולוגיה, תרגול או שיטה. הבעיה, כפי שציינו הן הוגים סינים והן חוקרים מודרניים, היא שעמדה זו מותירה את ההגות במצב של שלילה מתמדת ללא קרקע חיובית. ללא אפשרות למסור, ללמד או ליישם, הדאואיזם הפילוסופי עלול להפוך למחווה ספרותית רבת־עוצמה אך חסרת המשכיות מוסדית, חינוכית או מעשית. במבט עכשווי, זוהי גם אחת הסיבות לכך שהוא נבלע בקלות בשיח רוחני זן־זמננו: דווקא משום שהוא מסרב להגדיר גבולות, ניתן להלביש עליו כמעט כל תוכן.
במבט כולל, עוצמתו של הדאואיזם הפילוסופי טמונה ביכולתו לערער הנחות יסוד של שלטון, מוסר, ידע וזהות, אך אותה עוצמה עצמה היא גם מקור מגבלתו. ההגות הסינית המאוחרת, ובעיקר הנאו־קונפוציאניזם, אינה דוחה את הביקורת הדאואיסטית אלא מנסה לאלף אותה ולשלבה בתוך מסגרת של אחריות, טיפוח והכרעה. הקריאה המודרנית, לעומת זאת, מבקשת לעיתים לחלץ מן הדאואיזם דרך חיים מיטיבה מבלי לשאת את מחירה הביקורתי. מהלך זה אינו תוצר של אי־הבנה מקרית, אלא פתרון תרבותי לצורך עכשווי במסגרת רוחנית קוהרנטית.
המשך: קריאה מודרנית של הדאואיזם
