מי שלומד כיום רפואה סינית מתחיל בדרך כלל מן התשובות. מהו צ'י, מהם יין ויאנג וחמש הפאזות, מהם תפקידי האיברים, כיצד נוצרים דם ונוזלי הגוף, מהם גורמי המחלה השונים וכיצד מבדילים בין סינדרומים. הידע מגיע אליו לאחר שכבר נאסף, חולק לנושאים ונערך בסדר שנועד להוביל תלמיד מן היסודות אל הקליניקה.
אולם הכתבים שעליהם נבנתה הרפואה הסינית אינם בנויים כך.
בשאלות הבסיס אין פרק שמגדיר תחילה "מהו צ'י". הצ'י מופיע בתוך דיונים על נשימה, עונות השנה, מחלה, פעימות ותנועת הערוצים. הכבד אינו מקבל רשימת תפקידים אחת; הוא מופיע בקשר לעונה, לגוון, לגידים, לעיניים, לרגש ולמצבי מחלה. יין ויאנג אינם שני טורים בטבלה, אלא חוזרים שוב ושוב כדרך לתאר יחסים ושינויים. הדברים שאנחנו רגילים לקבל היום כפרקים נפרדים נמצאים שם שזורים בתוך שאלות שונות.
הרופא המלומד פגש אפוא את הידע בכיוון קצת אחר. לפניו לא עמד ספר יסודות מקוטלג ומסודר שהסביר "מהי הרפואה הסינית", אלא ספרייה. שאלות הבסיס והציר הפלאי; קאנון שמונים ואחת הקושיות של הקיסר הצהוב; דיון בפגיעת פתוגן/קור ותמצית העיקרים מארון הזהב; ולצדם ספרות על פעימה הדופק, דיקור, חומרי מרפא, מרקחות ומחלות שונות.
לא כל רופא בסין קרא את כל הספרים האלה מכריכה לכריכה, ולא כל מי שטיפל בחולים היה מלומד שישב בין קלאסיקות ופירושים. אבל בתוך הרפואה המלומדת לקריאה היה מקום מרכזי. הרופא המשכיל השתייך לתרבות שבה ידיעת כתבים קדומים, השוואת פירושים ועיסוק במשמעותו של משפט היו חלק מעולם ההשכלה. כשהוא קרא רפואה, הוא קרא אותה באותה רצינות.
והספרים דרשו זאת ממנו. הם לא תמיד הגדירו מושגים לפני שהשתמשו בהם, לא תמיד דיברו באותה שפה, ולעיתים הציבו לפני הקורא רעיונות שקשה היה ליישב. כדי להבין רעיון היה צורך לזכור היכן הופיע בכתב אחר, לקרוא פירוש, להשוות חיבור לחיבור ולחזור שוב אל המשפט המקורי.
במובן הזה ספרי הלימוד המודרנים עושה עבורנו עבודה עצומה. כאשר הם אומר "אלה תפקידי הכבד", הם אוספים יחד חומר שבמקורות מופיע במקומות שונים ובהקשרים שונים. לעומת זאת, הקורא הקדום נדרש לחבר את החוטים בעצמו.
קאנון הקושיות מגלה עד כמה צורת הקריאה הזאת עתיקה. החיבור אינו מתחיל מן היסודות, אלא מן המקומות שבהם הידע שכבר התקבל נעשה קשה. כאשר הוא מזכיר רעיונות מהקאנון הפנימי שוב ושוב עולה אותה תנועה: בקאנון נאמר דבר מסוים - מה פירושו? כיצד מתיישבים שני דברים שנראים שונים? מה נובע מעיקרון מסוים כאשר מנסים להבין פעימה, איברים, ערוצים או טיפול?
כשעבדתי על תרגום קאנון שמונים ואחת הקושיות, הדבר בלט מאוד: המחבר הניח שקוראיו כבר חיים בתוך העולם של הקאנון הפנימי. הוא אינו מלמד אותם את הרפואה מן ההתחלה; הוא מתווכח עם מה שהם כבר יודעים.
וזה אולי הדבר החשוב ביותר לזכור על עולם הלימוד הזה. המקורות לא היו רק מאגר תשובות. הם היו חומר למחשבה.
אבל אם דורות של רופאים חזרו שוב ושוב לאותם קאנונים, מדוע הרפואה הסינית לא נשארה כפי שהייתה? התשובה מתחילה ברגע שבו הקריאה מפסיקה להיות רק מסירה של הישן והופכת לדרך ליצור משהו חדש.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה