רובנו לא פגשנו את הרפואה הסינית לראשונה בתוך הקאנון הפנימי של הקיסר הצהוב. למדנו תחילה מהו צ'י, מהם יין ויאנג וחמש הפאזות, מהם תפקידי האיברים, מהם סוגי הצ'י השונים, כיצד נוצרים דם ונוזלי הגוף וכיצד מבחינים בין דגמי מחלה. רק לאחר שכבר הייתה בידינו תמונה מסודרת של הרפואה הסינית פתחנו - אם בכלל - את הכתבים העתיקים שעליהם היא נשענת. לכן כאשר אנחנו מגיעים אליהם, קל לקרוא אותם לאחור ולמצוא בהם בעיקר את מה שאנחנו כבר יודעים.
אבל שאלות הבסיס אינו נפתח כפי שנפתח ספר לימוד. השאלה הראשונה אינה "מהו צ'י?" או "מהם תפקידי האיברים?", אלא מדוע אנשי ימי קדם חיו למעלה ממאה שנים מבלי שכוחם תש, בעוד שבני זמנו של הקיסר הצהוב נחלשו מוקדם יותר. התשובה עוברת דרך אכילה ושתייה, שינה וערות, מאמץ ומנוחה, תשוקות ואורח חיים; ומשם עובר הספר אל ארבע העונות ואל הדרך שבה האדם חי בתוך השינויים של הטבע. זו אינה הקדמה לרפואה שתופיע בהמשך. זו כבר הרפואה.
ספר הלימוד צריך לפרק את העולם הזה כדי שאפשר יהיה ללמוד אותו. יין ויאנג מופיעים בפרק אחד, האיברים בפרק אחר, צ'י ודם במקום נוסף, ובהמשך גורמי מחלה, אבחנה וטיפול. החלוקה הזאת חיונית, אבל בקאנון הדברים מופיעים בתוך קשרים. הכבד אינו רק רשימת תפקידים, אלא קשור לעונה, לגוון, לגידים, לעיניים, לדם, לרגש ולתנועת הצ'י. הצ'י אינו מתחיל בהגדרה ולאחריה מיון לסוגים; הוא עולה ויורד, נכנס ויוצא, נאסף ומתפזר, נע בערוצים ומשתנה עם הזמן ועם מצבו של האדם. גם יין ויאנג אינם שתי קופסאות מנוגדות, אלא דרך לתאר יחסים המשתנים לפי ההקשר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה