מי היה אותו רופא, שביקש להחזיק בשתי דרכי רפואה שונות לגמרי - זו המתבוננת בתנועת הצ'י, בדם ובאיברים האוצרים והמאפסנים, וזו הפותחת את הגוף ומבארת אותו דרך מבנהו - ובכל זאת לא ראה ביניהן סתירה, אלא אפשרות להשלמה? מי היה אותו אדם, שבתקופה שבה רבים נשבו בקסם הרפואה המערבית, בחר לא לדחות אותה אך גם לא לוותר על יסודות הרפואה הסינית, אלא לשאול שאלה עמוקה יותר: כיצד להבין את שתיהן יחד?
זהו טָאנְג דְזוֹנְג־הָאי (唐宗海, 1846–1897).
סיפורו מתחיל רחוק מן הקליניקה. הוא היה מלומד קונפוציאני, עבר את בחינות המדינה והחזיק במסלול שהיה יכול להוביל אותו לקריירה של פקידות בכירה. אך ככל שהתקרב לעולם השלטון, כך התרחק ממנו. הוא ראה את השחיתות, את הריקנות, והגיע למסקנה פשוטה וחריפה: אם כבר לפעול בעולם, מוטב לעשות זאת במקום שבו ניתן להועיל ממש - בגוף האדם, במחלה, בכאב.
אלא שהרפואה לא הגיעה אליו מתוך עיון בלבד, אלא מתוך אובדן. אביו חלה בתסמונת דימום קשה. דזונג־האי ניסה לטפל בו, קרא, חיפש, בדק - אך לא הצליח להצילו. הרגע הזה לא היה רק כישלון אישי; הוא היה נקודת מפנה. במקום לקבל את גבולות הידע, הוא החל לחקור את תחום הדימומים בעקשנות יוצאת דופן, לעבור בין ספרים, לבחון כל שיטה, ולשאול מה באמת פועל.
מן החקירה הזאת נולד ספרו החשוב, דיון על סינדרומים הקשורים בדם (血证论). בתוך הספר הוא מציע דרך עבודה חדה וברורה: תחילה לעצור את הדימום, לאחר מכן לפזר את הדם שיצא ממסלולו והפך למכשול, אז להרגיע את תנועת הדם, ולבסוף להשיב את החסר. לא רשימת עקרונות מופשטים, אלא שיטה שנבנתה מתוך ניסיון קליני, מתוך כישלון, ומתוך מפגש ישיר עם חולים.
הספר הזה הפך אותו לשם מוכר. מספרים כי כאשר הגיע לשנחאי, כל רופא שנתקל במקרה מורכב היה פונה אליו, והוא היה משיב מיד, כאילו הדברים מונחים לפניו. לא מתוך קסם, אלא מתוך הבנה עמוקה של יחסי צ'י ודם ושל האופן שבו תהליכים בגוף מתפתחים ומשתנים.
אבל כאן נכנס ממד נוסף, שהופך את דמותו לייחודית במיוחד.
זו הייתה תקופה שבה הידע המערבי החל לחדור לסין: אנטומיה, פיזיולוגיה, ניתוחים. רבים ראו בכך הוכחה לעליונות הרפואה המערבית. אחרים דחו זאת לחלוטין. דזונג־האי לא בחר באף אחד מן הצדדים. הוא התבונן.
הוא הבחין בכך שהרפואה המערבית מיטיבה לתאר את מבנה הגוף - את ה"צורה" - בעוד הרפואה הסינית מיטיבה לתאר את התהליכים - את האופן שבו הגוף פועל, משתנה ונשמר. יש לזכור כי בתקופתו, בסוף המאה ה־19, הידע האנטומי המערבי בסין היה עדיין בראשיתו, ולעיתים הוצג דרך איורים והסברים זרים למסורת המקומית. על רקע זה, עצם הנכונות שלו להתבונן בידע זה ולבחון אותו, הייתה צעד נועז וחריג. מתוך כך כתב את ספרו עיקרי הקלאסיקה הרפואית מתוך שילוב סיני־מערבי (中西汇通医经精义), שבו ניסה להעמיד את עקרונות הרפואה הסינית על יסודותיהם, תוך שימוש גם בידע אנטומי ופיזיולוגי מן המערב.
עם זאת, הוא גם לא היסס לבקר. מסופר על מקרה שבו נותח חולה שסבל ממורסה בעורף. הניתוח הצליח להסיר את הנגע, אך זמן קצר לאחר מכן איבד החולה את יכולתו להחזיק את ראשו ומת. דזונג־האי ראה בכך דוגמה לטיפול המתמקד בממצא המקומי, אך מתעלם מן ההקשרים הרחבים של הגוף. בעיניו, אין די ב"להוציא את הבעיה"; יש להבין את המערכת שבתוכה היא נוצרה.
המתח הזה - בין פתיחות לבין זהירות, בין קבלה לבין ביקורת - מלווה את כל כתיבתו.
אחד הספרים המסקרנים ביותר שלו הוא שיג ושיח על צמחי מרפא (本草问答). זהו אינו ספר המסדר צמחים לפי קטגוריות מוכרות בלבד, אלא חיבור הבנוי כדיאלוג: שאלות ותשובות המבקשות לחדור אל ההיגיון שמאחורי פעולת הצמחים. מדוע צמח מסוים מקרר ואחר מחמם? מדוע אחד מניע ואחר אוצר? מה עומד בבסיס ההשפעה? דרך שאלות אלו נפרשת גישה המבקשת להבין את הצמח מתוך עקרונות פעולתו, ולא רק מתוך תיאור תכונותיו.
ספר זה עתיד לראות אור בתרגום עברי שלי, והוא פותח פתח ישיר אל דרך החשיבה של דזונג־האי - לא רק כרופא, אלא כחוקר המבקש לברר את יסודות הרפואה עצמה.
דזונג־האי לא פתר את המתח בין מסורות רפואיות שונות. ייתכן שאי־אפשר לפתור אותו. אך הוא הראה דרך: לא למהר לדחות, לא למהר לאמץ, אלא לברר. להתבונן. לבדוק.
ואולי זו הסיבה שהוא עדיין מדבר אלינו היום.
