אחד הקורסים המעניינים ביותר שלמדתי בתקופת לימודי בסין היה הקורס שעסק בספרו של גָ׳אנג ג׳וֹנג-גִ׳ינג, מסה על פגיעת פתוגן בחיצון (שָׁאנג חָאן לוּן). מעבר לעוּבדה שגישת האבחון המוצגת בספר היתה יחודית ומרתקת, אופן ההעברה של החומר על ידי מורי הפך אותו למעניין עוד יותר. הרושם העז שהשאיר עלי הקורס והרצון להמשיך ולהעמיק בתוכנו שכנעו אותי בשנים האחרונות להמשיך ולחקור את הספר דרך פרשנויותהם השונות של רופאים נודעים. ככל שהתעמקתי בפרשנויות השונות כך שמתי לב שיש שוני, לעיתים רב מאד, בין אופן הניתוח של רופאים שונים. שוני זה והנסיון ליישב אותו גרם לי לחוסר נוחות ובלבול והטריד את מנוחתי. חוסר הנוחות שהרגשתי התפוגג כאשר נוכחתי לדעת שיש מספר זרמים או אסכולות שונות העוסקות וחוקרות קלאסיקה זו. חקירה מעמיקה הבהירה לי שלפני כ-400 שנה התפתחה אסכולה חדשה שהביטה על הנושא מזווית קצת שונה מהנהוג. מלבד הגישה הנפוצה שלימד אותי מורי, קיימת גם הגישה הפחות מוכרת המבוססת על רעיון התמרת הצ'י "השורש, הענף וצ'י האמצע" (אין כל קשר ל"האריה, המכשפה וארון הספרים"!) המגיע מתורת התנועות והצ'י כפי שהיא מופיעה בקאנון הפנימי של הקיסר הצהוב. ברשומה זו אנסה לפרט על מקורות האסכולה החדשה ואף על תובנותי מלימוד אסכולה זו.
מקורה של תיאורית התמרת הצ׳י בשבעת הפרקים שהוסיף הרופא הנודע ווָאנג בִּינג לקאנון הפנימי של הקיסר הצהוב. בפרקים אלו מרחיב ווָאנג בִּינג על חוקיות השינוי, הגבלה, גדילה והתכלות של יין-יאנג וששת הצ׳י כפי שהינם באים לידי ביטוי בטבע. כלומר תיאר את חוקיות היחסים בה שלושת היין ושלושת היאנג הם הענף של ששת הצ׳י ואילו ששת הצ׳י הם השורש של שלושת היין ושלושת היאנג. שלושת היין עליהם דיבר ווָאנג בִּינג הם תאי יין, שאו יין, ג׳ואה יין, שלושת היאנג הם תאי יאנג, שאו יאנג, יאנג מינג, וששת הצ׳י הם יובש, לחות, חום, קור, רוח, אש. שנים רבות לאחר מכן חובר הרעיון של התנועות והצ'י יחד עם המסה של פגיעת פתוגן בחיצון (שאנג חאן לון) ונוצרה אסכולה חדשה של מסה זו - התמרת צ'י של ששת הערוצים.
דיוקנו של וואנג בינג |
בתקופת שושלת טאנג (618-907) קיבל וָואנג בִּינג (710-804) לידיו את הקאנון הפנימי של הקיסר הצהוב. לאחר שחקר את תוכן הקאנון, ערך אותו מחדש ועל סמך כתבים סודיים שקיבל ממורו לרפואה הוסיף לו שבעה פרקים חדשים העוסקים בתנועות והצ׳י. משום כך נחשב וָואנג בִּינג כראשון שבעצם פרסם חומר מסודר על תורת התנועות והצ׳י. בבואו להסביר את חוקיות הגדילה והכליה של ששת הצ'י מסביר וָואנג בִּינג "שאו-יאנג ותאי-יין (מותמרים) מהשורש, שאו-יין ותאי-יאנג (מותמרים) משורש ומענף, יאנג-מינג וג'ואה-יין אינם (מותמרים) מענף או שורש, הם (מותמרים) מהאמצע". חוקיות זו מכונה שורש, ענף וצ'י האמצע.
בדורות המאוחרים יותר הופיעה התייחסות של רופאים נודעים נוספים לחוקיות שורש, ענף וצ'י האמצע של תורת התנועות והצ'י על בסיס המופיע בקאנון הפנימי. לִיוּ וָואן-סוּ (1110-1196) כתב בספרו המסתורין שבמקור המחלות של השאלה הפשוטה "הכלל הראשי בריפוי מחלות, חובה ראשית להבין את הענף והשורש.... ששת הצ'י הם השורש, שלושה יין ושלושה יאנג הם הענף. על כן חולי בצ'י הוא השורש, מחלה הנקלטת בערוצים והאיברים מכונה ענף". בספרו של גָ'אנג דְזֳה-חֵה (1156-1228), חובות הקונפוציאנים להוריהם, מופיעה הפרוזה הבאה "שאו-יאנג (מותמר) מהשורש והינו אש-השר, תאי-יין (מותמר) משורש לחות יושב למעלה. ג'ואה-יין (מותמר) מהאמצע הינו המשפחה, יאנג-מינג (מותמר) מהלחות באמצע והינו אני. תאי-יאנג ושאו-יין (מותמרים) מענף ושורש, שני הצ'י יין ויאנג עטופים יחדיו". גָ'אנג גִ'ינג-יוּאֵה (1563-1640) אף הוסיף תרשים מעגלי של ששת הצ'י במרכז המעגל וששת הענפים בהיקף המעגל. התרשים מבצע הקבלה של הרעיון הקוסמולוגי (ששת הצ'י בטבע) לאיברים והערוצים שבגוף האדם, כאשר האיברים שבפנים הם השורש והערוצים שבחוץ הם הענף.
שורש, ענף וצ'י האמצע
בתרשים למטה משמאל אפשר לראות את רעיון שורש, ענף וצ'י האמצע בטבע כפי שגָ'אנג גִ'ינג-יוּאֵה הסביר אותו. ששת הצ'י (קור, רוח, חום, לחות ויובש) הם השורש ומופיעים במעגל הפנימי. במעגל החיצוני ביותר אפשר לראות את שלושת היאנג ושלושת היין שהינם הביטוי של ששת הצ'י בענף. בתרשים מימין אפשר לראות את ההקבלה של רעיון שורש, ענף וצ'י האמצע לגוף האדם איבריו וערוצי הדיקור הפרוסים בו.
תרשימים המבוססים על ספרו של ג'אנג ג'ינג-יואה |
אפשר לראות שהשם של כל אחת משש המערכות מכיל בתוכו תיאור של השורש והענף: יאנג מינג יובש מתכת - יובש בשורש ויאנג מינג בענף. שאו יין חום אש הקיסר - חום בשורש ושאו יין בענף. תאי יאנג קור מים - קור בשורש ותאי יאנג בענף. ג'ואה יין רוח עץ - רוח בשורש וג'ואה יין בענף. תאי יין לחות אדמה - לחות בשורש ותאי יין בענף. שאו יאנג אש השר - אש בשורש ושאו יאנג בענף. במעגל האמצעי בתווך בין השורש והענף נמצא צ'י האמצע המכונה לעיתים "הצ'י הנראה באמצע". צ'י האמצע שנמצא בכל מערכת הוא בעצם צ'י של מערכת משלימה (בת זוג). בהתאם לכך: צ'י האמצע של מערכת יאנג מינג הוא תאי יין, צ'י האמצע של מערכת תאי יאנג הוא שאו יין, צ'י האמצע של מערכת ג'ואה יין הוא שאו יאנג, צ'י האמצע של שאו יין הוא תאי יאנג, צ'י האמצע של תאי יין הוא יאנג מינג, צ'י האמצע של שאו יאנג הוא ג'ואה יין.
התמרת הצ'י בשש המערכות
על סמך דמיון ושוני בין השורש והענף כמו גם אופיו של צ'י האמצע ניתן להבין על מה אחראית כל מערכת מבחינה פזיולוגית, למשל איזון חום-קור, איזון לחות-יובש, איזון עליה-ירידה. מצד אחד אופיה של כל מערכת משפיע על האופן בו תגיב אותה מערכת לפלישת פתוגן של מחלה ואופי הסינדרומים שיופיעו בעקבותיה. מצד שני יש הטוענים שצ'י פתוגני כלשהו ימשך לפלוש למערכת הדומה לו ביותר (לחות תימשך למערכת תאי-יין לחות אדמה) ולכן תיווצר מחלה בעלת אופי של המערכת הפגועה. בהקשר למקרה הראשון, כללי התמרת הצ'י המופיעים בקאנון הפנימי אומרים, שבמידה והצ'י של השורש והענף בעלי אותו אופי מבחינת יין-יאנג, אזי הם (הפתוגן או המערכת) יותמרו מצ'י השורש. במידה והצ'י של השורש והענף שונים הם יותמרו גם מהשורש וגם מהענף.
אנסה להסביר זאת על ידי ניתוח הסברו של גָ'אנג דְזֳה-חֵה המופיע למעלה: "שאו-יאנג (מותמר) מהשורש והינו אש-השר" ענף שאו יאנג (יאנג מועט) הוא יאנג, בשורש הוא אש. מכיוון שגם השורש וגם הענף שניהם יאנג על כן הוא מותמר מהשורש - אש. "תאי-יין (מותמר) משורש לחות" ענף תאי יין (יין רב) הוא יין, בשורש הוא לחות. מכיוון שגם השורש וגם הענף שניהם יין על כן הוא מותמר מהשורש - לחות. "תאי-יאנג ושאו-יין (מותמרים) מענף ושורש" ענף תאי יאנג (יאנג רב) הוא יאנג בשורש הוא קור, ענף שאו יין (מעט יין) הוא יין בשורש הוא חום, מכיוון שהשורש והענף הופכיים באופיים על כן לעיתים יותמר מהשורש (קור, חום) ולעיתים מהענף (יאנג-חום, יין-קור). "ג'ואה-יין (מותמר) מהאמצע" ענף ג'ואה יין (סוף היין) הוא יין, בשורש הוא רוח. מכיוון שרוח מתמירה אש על כן ג'ואה יין מותמר מצ'י האמצע - שאו יאנג אש. "יאנג-מינג (מותמר) מהלחות באמצע" ענף יאנג מינג (יאנג בוהק) הוא יאנג, בשורש הוא יובש. מכיוון שיובש הוא תוצר של לחות (העדר לחות) על כן יאנג מינג מותמר מצ'י האמצע - תאי יין לחות.
חוקים אלו הינם בעצם הנחיות כלליות המבוססות על היגיון (דמיון בין אופי ענף ושורש) ורב הפרשנים המודרנים מצביעים על כך, שמבחינה קלינית המצב מורכב בהרבה וישנם מקרים בהם מחלה מושפעת גם מהשורש, גם מהענף וגם מצ'י האמצע. מכיוון שקצרה היריעה לא אכנס לעומק ולפרטים ברשומה זו.
החיבור בין התמרת הצ'י ושש מחלות הערוצים
שבעת הפרקים שהוסיף וָואנג בִּינג לחלק השאלה הפשוטה בקאנון הפנימי שימשו כבסיס לרעיון התמרת הצ׳י. יש הטוענים כי התמרת הצ׳י דיברה רק על תופעות טבע ולא התיחסה לתפקוד האיברים והערוצים בגוף. עד לתקופתו של גָ׳אנג גֶ׳ה-צוֹנג (1616-1674) לא נוצר חיבור ישיר בין התמרת הצ׳י ואיבחון שש מחלות הערוצים המופיעה במסה על פגיעת פתוגן בחיצון. גָ׳אנג גֶ׳ה-צוֹנג, שהיה בקיא ברעיון התמרת הצ'י של שורש, ענף וצ'י האמצע של תורת התנועות והצ׳י כמו גם בשיטת האבחון של שש מחלות הערוצים, מצא לנכון לחבר בין שתי גישות אלו ולמעשה אף טען כי גָ׳אנג ג׳וֹנג-גִ׳ינג (150-215), מחבר המסה על פגיעת פתוגן בחיצון, התבסס על תורת התנועות והצ׳י כפי שהיא מופיעה בקאנון הפנימי והפרק דיון על חום (פרק 31) המופיע גם כן בחיבור זה. למרות שגָ׳אנג ג׳וֹנג-גִ׳ינג אכן מסביר בהקדמה לספרו המסה על פגיעת פתוגן בחיצון כי הושפע מהקאנון הפנימי, אנו יודעים כי בתקופתו לא היו בקאנון שבעת הפרקים העוסקים בתנועות והצ׳י.
כתוצאה מחיבור בין רעיון השורש, ענף וצ׳י האמצע ובין הגישה הדוגלת באיחוד של האדם והשמים (האדם והשמים) ושימוש בחיבור זה על מנת לנתח את מסה על פגיעת פתוגן בחיצון מבחינת הופעת המחלות, התפתחותן ודרכי הטיפול במחלות, נוצרה אסכולת התמרת צ׳י של ששת הערוצים. המשפיעים העיקריים על היווצרות אסכולה זו היו גָ׳אנג גֶ׳ה-צוֹנג ו- גָ׳אנג לינג-שָאוֹ שלמדו תחת אותו מורה.
גָ׳אנג גֶ׳ה-צוֹנג מבצע בספרו את ההקבלה שבין ששת הצ'י שבשמים וששת הצ'י שבאדם: "שלושת היין ושלושת היאנג מכונים ששת הצ׳י. בשמים יש את ששת הצ׳י הללו, גם באדם יש את ששת הצ׳י הללו". כמו כן הוא מוסיף ומסביר את מקורות קשר זה ״בשמים יש שישה צ׳י, באדמה יש חמש פאזות. האדם אוחז בצ׳י השמים והאדמה וכך נברא, יחדיו יש בו את חמש הפאזות וששת הצ׳י הללו". הוא סבר שצ'י ששת הערוצים (שלושה יאנג, שלושה יין) מקביל לצ'י השמים ומגיב לשינויים שלו. ברגע שפתוגן חיצוני פולש לגוף הוא ראשית פוגע בצ'י הערוצים ורק לעיתים רחוקות פוגע ישירות בערוצים עצמם או באיברים הפנימיים, זאת מכיוון שצ'י הערוצים מגן ושומר מחוץ לערוצים והוא הראשון המושפע מהפגיעה: "כאשר אין מחלה, ששת הצ'י זורמים ומתאחדים למעלה עם השמים. כאשר קולטים רוח קור מן החוץ אזי הרוע (פתוגן) מזיק לצ'י הנכון (גֶ'נג צ'י), ראשית יש מגע בין צ'י (פתוגני) וצ'י (של הגוף), בהמשך עובר מהצ'י אל הערוץ". בהמשך הוא יוצא כנגד הדיעה הרווחת של שאר הרופאים שמדובר בעצם בפגיעה בערוצים או האיברים ולא בצ'י שלהם "כל הרופאים אינם מבינים מהוא צ'י הערוץ, אומרים שתאי-יאנג הוא שלפוחית השתן, אומרים שיאנג-מינג הוא הקיבה, אומרים ששאו-יאנג הוא כיס מרה, עוקבים אחר הצורה ומתעלמים מחסר-הצורה (צ'י)".
גָ׳אנג גֶ׳ה-צוֹנג הסביר שששת הצ'י בגוף האדם נוצרים באיברים הפנימיים ומשם הם נפרשים החוצה אל השכבות החיצוניות: "מקור הפצתם של שני האש, קיסר ושר, בכליות. הצ'י של תאי-יאנג נוצר בשלפוחית השתן. שורש צ'י הרוח בכבד עץ, שורש צ'י הלחות בטחול אדמה, שורש צ'י היובש בריאות מתכת". לאחר מכן הצ'י זורם במקביל לערוצים ומתפזר באיזורים שונים על העור, תאי יאנג נפרש בגב, יאנג מינג נפרש בחזה, שאו יאנג נפרש בצידי הצלעות, תאי-יין נפרש בבטן עליונה, שאו -יין נפרש תחת הטבור, ג'ואה-יין נפרש בצידי הבטן והצלעות.
בעד ונגד ניתוח המסה על פגיעת פתוגן בחיצון על פי התמרת צ'י של ששת הערוצים
מאז היווצרות אסכולת התמרת צ׳י של ששת הערוצים קמו לה מתנגדים רבים. הטיעון הבסיסי ביותר הוא שמקורות התיאוריה המופיעה במסה אינם בתיאוריה של התנועות והצ'י ולמרות שאולי יש באופיים דמיון עדיין מדובר בשני דברים שונים לגמרי. אחרים טוענים שתיאורית התמרת הצ'י המופיעה בקאנון הפנימי מתארת את התמרת הצ'י בטבע בלבד ואין בינה ובין איברי הגוף כל קשר ועל כן אין לשלבה עם ספר העוסק בטיפול קליני כמו המסה. עוד נטען שגָ׳אנג גֶ׳ה-צוֹנג וצֶ'אן שיוּ-יוּאֱן (1753-1823) משאילים את רעיון התנועות והצ'י, המתעלם מהצורה (איברים) ומתמקד רק בצ'י, ומתאימים אותו בכח לטענותיהם ובכך הם בעצם הופכים ספר קליני שימושי (מסה על פגיעת פתוגן בחיצון) לדיון על הנסתר והאיזוטרי. כמו כן חיבור מקיף זה בין הנסתר והאיזוטרי והתיאוריה המעשית של אבחון סינדרומים וקביעת אסטרטגית טיפול (Bian Zheng Lun Zhi) המופיעים מסה על פגיעת פתוגן בחיצון, לא רק שאינו מסייע אלא אפילו מקשה על לימוד המסה ומכניס את התלמיד לתבנית חשיבה נוקשה ומקובעת. בסופו של דבר נטען שחסרונה העיקרי הוא שאינה מכסה את כל החומר ואינה מסוגלת להסביר את כל המשפטים.
בצד השני נמצאים התומכים הטוענים שהנשמה של המסה על פגיעת פתוגן בחיצון נמצאת בתיאורית התמרת הצ'י של שלושת היין ושלושת היאנג ובמידה ומתרחקים ממנה מקבלים רק אוסף משפטים מקובעים. טַאנג דזוֹנג-הָאי (1846-1897), שנמנה עם התומכים הגדולים של התמרת צ׳י של ששת הערוצים, טען בעצמו שהעבודה שבוצעה לפניו בתחום זה (רומז על גָ׳אנג גֶ׳ה-צוֹנג) אינה מספקת ושהינה נוטה יתר על המידה להתיחסות לצ'י חסר הצורה ולכן אינה מחוברת לגוף ולצורה. למרות זאת הוא האמין בחשיבותה של תיאוריה זו והיה הראשון שביצע חיבור מקיף ועמוק ביותר של התיאוריה עם איברי הגוף והערוצים השונים. אפשר לומר שבזכות עבודתו חלק מהתומכים בתיאוריה זו החלו לטעון כי חיבור זה בין שתי התיאוריות מבהיר היטב את הקשר שבין הצ'י (חסר הצורה) ובין הצורה (איברים וערוצים), מבחינת אבחון סינדרומים. כמו כן לדעתם דבר זה מסייע להבין את הפתולוגיה והפיזיולוגיה של התמרת הצ'י ומסביר באופן יחסית סביר את מחזוריות המחלות המופיעות במסה על פגיעת פתוגן בחיצון.
נקודה מעניינת למחשבה היא העובדה שכל אנשי אסכולת התמרת צ׳י של ששת הערוצים התמקדו בחקירתם וטיפוליהם בעיקר בצמחי מרפא ולמעשה אף אחד מהם לא השליך את מסקנותיו על תחומים אחרים ברפואה הסינית כגון הדיקור במחטים. למרות שערכתי חיפוש נרחב בספרות הדיקור העתיקה לא הצלחתי למצוא התיחסות מעמיקה לרעיון השורש, ענף וצ׳י האמצע כתיאוריה לאבחון או טיפול במחלות, אלא רק איזכור כלאחר יד. אני תָּמֵהַּ מדוע לא זלגו תובנות אלו אל תחום הדיקור במחטים.
מי שמכיר אותי יודע שאני תמיד ממליץ על לימוד של אסכולות שונות ברפואה הסינית כחלק מההתפתחות שלנו כמטפלים. כלומר, לא מספיק ללמוד ולחקור את הקלאסיקות בצורה עצמאית אלא צריך להתבסס על פרשנותם של גדולי הרופאים לאורך הדורות. אחת הסיבות לכך היא, שלמרות שלרפואה הסינית יש זרם מרכזי, למעשה הכרת הזרם המרכזי בלבד מונעת מאיתנו להתפתח ולהתקדם הלאה ולהיחשף לגישות שונות של אבחון וטיפול ובעצם עלולה לקבע את המחשבה בתבנית נוקשה. כל זאת אינו סותר את הצורך בהכרה של הזרם המרכזי כליבת הידע של הרפואה הסינית. הרפואה הסינית אינה זרם כזה או אחר בעל אמת אחת נכונה אלא מספר זרמים שונים הנפגשים בינייהם בנקודות שונות ומתרחקים בנקודות אחרות ויוצרים מרקם שתי וערב של הרפואה הסינית. מי שרוצה להכיר את הרפואה הסינית במלואה חייב להביט גם לצדדים ולהכיר גם גישות שונות אליהן היא התפתחה ומתפתחת.
לרכישת הספרים שלי ברפואה סינית לחצו כאן
הערות
גָ׳אנג גֶ׳ה-צוֹנג (Zhang Zhi Cong - 张志聪) נולד בעיר הָנג'וֹ שבמחוז גֶ'ה-גְ'יָאנג והיה דור תשיעי למשפחת רופאים. מבחינת גישה לכתבי הרפואה הסינית, סבר כי ראשית יש להתבסס על הקלאסיקות החשובות כגון הקאנון הפנימי והמסה על פגיעת פתוגן בחיצון. בגישתו למַסָּה השתייך לזרם השמרני הדוגל בשימור סדר הספר כפי שסודר על ידי וָואנג שוּ-חֵה (201-280) בניגוד לזרם שדגל בסידורו מחדש. כמו כן סבר שהמַסָּה מבוססת על התיאוריה של חמש התנועות וששת הצ'י כפי שהופיעה בקאנון הפנימי. הוא טען כי מי שרוצה לחקור ולהבין לעומק את המַסָּה חייב ראשית הבנה מעמיקה בתיאורית התנועות והצ'י. בפרשנותו על המַסָּה הוסיף פירוט נרחב על היווצרות ששת הצ'י והפצתם בגוף האדם והיה הראשון שניתח את כל משפטי מסה על פגיעת פתוגן בחיצון על בסיס רעיון התמרת צ׳י של ששת הערוצים.
אפשר לחלק את הפרשנים של מסה על פגיעת פתוגן בחיצון לאסכולות בשני אופנים שונים. חלוקה אחת כוללת את הפרשנים הטוענים שהספר, שפיסות הבמבוק שלו התפזרו ונכרך מחדש על ידי וָואנג שוּ-חֵה, נכרך בסדר שגוי ויש לכרוך אותו מחדש (אסכולת סידור מחדש) ומולם מתייצבים הפרשנים הטוענים שיש לשמר את הספר כפי שהוא נערך (אסכולת שימור הישן) עליהם נמנה גָ׳אנג גֶ׳ה-צוֹנג. מלבד שתי גישות מנוגדות אלו ישנה גם אסכולה נוספת אשר אפשר למקמה במרכז. לאנשי אסכולה זו לא משנה האם מדובר על עריכה מחדש או עריכה מקורית, מבחינתם תמצית הספר היא בידע המעשי מבחינת אבחון סינדרומים ודיון על דרכי טיפול.
חלוקה נוספת לאסכולות היא חלוקה על פי גישה לפרשנות. רב הפרשנים מסבירים את תוכנו של הספר כמסה על שש מחלות שונות או מחלות ערוצים ואיברים. המתנגדים להם מפרשים את התוכן על בסיס של התמרת צ׳י של ששת הערוצים המושפעת מתורת התנועות והצ'י כפי שתוארה בקאנון הפנימי.
בתרשים משמאל אפשר לראות שהחלוקה לאסכולות יוצרת למעשה ארבע גישות שונות (וחמישית נפרדת לחלוטין) לניתוח תוכנו של הספר. את חוּאֲנג יוּאַן-יוּ , השייך לאסכולות תנועות וצ'י וסידור מחדש, הזכרתי כבר בעבר ברשומה על הבריאה. היחודיות בגישה של יוּאַן-יוּ היא השיוך של פגיעת קור אל הצ'י המזין ואילו פגיעת רוח אל הצ'י המגן. גישתו של יוּאַן-יוּ השפיעה על פָּאנג דזֱה-אִי (ראו כאן) אשר ניתח את המַסָּה על פי רעיון המעגליות של הרפואה הסינית. ברשומה זו בחרתי להתמקד דווקא בגישתו של גָ׳אנג גֶ׳ה-צוֹנג שהיה פורץ הדרך לניתוח על פי התנועות והצ'י והיה אבי זרם התמרת צ׳י של ששת הערוצים.
תרגום מסינית לעברית - ניצן אורן
עשרה גזעים שמיימיים: 甲(jiǎ),乙(yǐ),丙(bǐng),丁(dīng),戊(wù),己(jǐ),庚(gēng),辛(xīn),壬(rén),癸(guǐ)
תריסר ענפים ארציים: 子(zǐ),丑(chǒu),寅(yín),卯(mǎo),辰(chén),巳(sì),午(wǔ),未(wèi),申(shēn),酉(yǒu),戌(xū),亥(hài)