חלק קודם: הרפואה הסינית כפרקטיקה קלינית
חרף ההבחנות החדות בין הדאואיזם הפילוסופי, הדאואיזם המטפיזי של משנת המסתורין, האלכימיה הדאואיסטית והרפואה הסינית הקלינית, קיימות נקודות השקה ממשיות בין המסורות. נקודות אלו אינן מצויות בזהות רעיונית או בתכלית משותפת, אלא בעיקר במישור השפה הקוסמולוגית, אופני התיאור של תהליכים, והאופן שבו נתפסת הזיקה בין אדם, גוף ועולם. דווקא חפיפה לשונית־תיאורית זו היא שאפשרה לאורך הדורות דיאלוג, שאילה הדדית ולעיתים גם טשטוש מושגי, והיא עומדת בבסיס הקריאה המודרנית המאחדת מסורות שונות תחת הכותרת האחת "דאואיזם".
בראש ובראשונה, כל ארבע המסורות חולקות שפה תיאורית של תהליכיות. השיח על תנועה ושינוי, על מחזוריות, על עלייה וירידה, על התכנסות והתפשטות, מופיע בדאואיזם הפילוסופי, מקבל עיבוד מושגי בדאואיזם המטפיזי, ומשמש הן באלכימיה והן ברפואה. אולם משמעותה של שפה זו משתנה מן היסוד. בדאואיזם הפילוסופי התהליכיות משמשת לערעור על קיבוע מושגי ועל יומרת היציבות; במשנת המסתורין היא הופכת לאובייקט של ביאור מטפיזי, ניסיון להבין כיצד נובע הריבוי מן האחד וכיצד מתארים סדר מבלי לקבעו לנורמה; באלכימיה היא משמשת מפת דרכים להתמרה מכוונת; וברפואה היא כלי אבחנתי לזיהוי סטיות מן התקין. נקודת ההשקה היא בדימוי ובשפה, לא בתפקיד.
שנית, קיים מרחב מושגי משותף סביב רעיון ההתאמה בין האדם לבין מהלכי העולם. הדאואיזם הפילוסופי מדבר על הליכה עם 'הדרך' מתוך ויתור על כפייה; משנת המסתורין עוסקת בהתאמה זו כבעיה מטפיזית ולשונית, כלומר כיצד ניתן לחשוב סדר קוסמי מבלי להפכו לאתיקה מחייבת; האלכימיה עוסקת בהתאמה כעיקרון תרגולי מדויק, תנאי להצלחת ההתמרה; והרפואה הסינית עוסקת בהתאמה כבסיס קליני לפעולה: התאמה לעונות, לאקלים, למחזור היממה ולמצב הספציפי של המטופל. אותו מונח – התאמה – פועל כאן בכיוונים שונים: נסיגה, הבנה, תרגול והכרעה.
שלישית, כל המסורות עוסקות בגוף, אך שוב מנקודות מוצא שונות. הדאואיזם הפילוסופי משתמש בגוף לעיתים כזירה ביקורתית, מקום שבו נחשפת האלימות של נורמות ותיקון, ולעיתים כמשל לקיום בלתי־אמצעי שאינו נשלט על ידי אידאלים. 'משנת המסתורין' כמעט ואינה עוסקת בגוף המעשי, אך היא מספקת את המסגרת המטפיזית שבתוכה ניתן לחשוב את היחס בין חומר, צורה ותהליך, מסגרת שתשמש בהמשך הן אלכימאים והן רופאים. האלכימיה רואה בגוף חומר עבודה להתמרה, זיקוק ושימור; והרפואה רואה בו מערכת תפקודית שיש לאבחן, לאזן ולתקן. נקודת ההשקה כאן היא ההבנה שהגוף הוא תהליך, אך המשמעות המעשית שונה בתכלית.
רביעית, קיים דמיון לשוני נרחב בשימוש בדימויי טבע: מים, רוח, אש, עץ, אדמה מחזורי יום ולילה ותנועות עונתיות. דימויים אלה נודדים בין המסורות, אך תפקידם משתנה. בדאואיזם הפילוסופי הם משמשים כלי רטורי־ביקורתי; ב'משנת המסתורין' הם נעשים מושאי פרשנות ומסגור מושגי של הסדר הקוסמי; באלכימיה הם מפת תרגול סימבולית; וברפואה הם אמצעי הוראה, אבחנה וזיכרון קליני. השפה המשותפת יוצרת תחושת קרבה, אך אינה מעידה על זהות תכליתית.
לבסוף, קיימת נקודת השקה בעמדה הביקורתית כלפי כוחניות גסה והתערבות חסרת הבחנה. הדאואיזם הפילוסופי מערער על עצם הכפייה; 'משנת המסתורין' מבקשת לחשוב סדר מבלי להמירו לפְּעִילָנוּת; האלכימיה מדגישה תזמון, איסוף ושחרור מדויקים; והרפואה הסינית מדגישה מינון, עדינות והימנעות מפעולה מיותרת. אולם ברפואה, בניגוד לדאואיזם הפילוסופי, העדינות אינה תחליף להכרעה אלא אופן ביצועה. אין כאן ויתור על פעולה, אלא חתירה לפעולה מדויקת ואחראית.
מן האמור עולה כי נקודות ההשקה בין הדאואיזם הפילוסופי, הדאואיזם המטפיזי, האלכימיה והרפואה הסינית הן ממשיות, אך תחומות. הן פועלות בעיקר במישור הלשון, הדימוי והקוסמולוגיה הכללית, ולא ברמת התכלית, האתיקה או הפרקטיקה. דווקא 'משנת המסתורין' ממלאת כאן תפקיד מכריע: לא כגשר ישיר בין ביקורת לתרגול, אלא כמרחב שבו הדאואיזם נעשה ניתן למסגור, פרשנות והעברה. הבנה זו מאפשרת לעבור אל החלק הבא של הדיון, שבו יתברר כיצד באותן נקודות של חפיפה לשונית מתגלים גם החיכוכים והניגודים החריפים ביותר בין המסורות.
המשך: נקודות החיכוך בין דאואיזם, אלכימיה ורפואה סינית
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה