הדאו שעליו אתם מדברים אינו הדאו - השפעת הנאו־קונפוציאניזם על הרפואה הסינית

חלק קודם: קריאה מודרנית של רפואה סינית כדאואיסטית

עבור הבנה עיונית של זיקת הרפואה הסינית לתפישת עולם כוללת, הנאו־קונפוציאניזם מתברר כמתאים לה באופן עמוק ומדויק יותר מן הדאואיזם הפילוסופי. בניגוד לדאואיזם של לאו דזה וג'ואנג דזה, שפועל ככוח ביקורתי המערער על עצם הנורמטיביות, ההכרעה והטיפוח המכוון, הנאו־קונפוציאניזם מתפתח כהגות שמבקשת לעגן את סדר המציאות בתוך מסגרת של אחריות, הבנה והכוונה מוסרית, מבלי לוותר על רגישות תהליכית ועל תפישה קוסמולוגית רחבה. הרפואה הסינית, כפרקטיקה קלינית, פועלת בדיוק במתח הזה: היא אינה מסתפקת בתיאור מהלכי הטבע, אלא נדרשת להכריע כיצד לפעול בתוכם, מתי להתערב וכיצד לכוון תהליכים כך שישובו למהלך תקין.

ביסוד הנאו־קונפוציאניזם עומדת ההנחה כי הסדר הקוסמי אינו נתון מחוץ לאדם בלבד, אלא מתגלם בו ומבקש מימוש מודע. אצל הוגים נאו־קונפוציאנים, ובראשם ג'וּ שִׂי, הסדר השמיימי אינו אידאל מופשט או מהלך טבע עיוור, אלא דפוס של 'לְכִידוּת' (理 li) שמבקש להתגלות בתוך דעת־הלב, במעשה ובאורחות החיים. תפישה זו מתיישבת היטב עם ההיגיון הרפואי, הרואה בגוף האנושי מערכת שבה הסדר הטבעי יכול להתממש באופן תקין או להשתבש, ושבה נדרש ידע כדי לזהות את אופן השיבוש ולכוון את החזרה אל התקין. אין כאן ויתור על טבעיות, אלא טבעיות המנוהלת, המטופחת והנמדדת.

המלומד הנאו־קונפוציאני ג'ו שי

יתר על כן, הנאו־קונפוציאניזם מעניק מקום מרכזי לתהליך הלמידה, החקירה והטיפוח כפעולות לגיטימיות ואף הכרחיות. בניגוד לביקורת הדאואיסטית על שיטה, ידע מצטבר ומומחיות, ההגות הנאו־קונפוציאנית רואה בידיעה ובהעמקה תנאי למימוש הדרך. הבחנות כגון חקירת הלְכִידוּת עד תום, הכלה וטיפוח, והרחבת הידע אינן נתפסות כהתערבות אלימה במציאות, אלא כדרכים ליישר את האדם והעולם זה עם זה. הרפואה הסינית פועלת מתוך אותו עיקרון: אבחנה מדויקת אינה ביטוי לניתוק מן הטבע, אלא להפנמה עמוקה של דפוסיו.

גם במישור המוסרי־אתי מתקיימת התאמה עמוקה. הנאו־קונפוציאניזם מדגיש אחריות, מחויבות והכרעה, אך אינו כופה אותן מבחוץ; הן נובעות מן הבנת הסדר הפנימי של הדברים. באופן דומה, הרפואה הסינית אינה פועלת מתוך שרירותיות או כוחנות, אלא מתוך קריאה של מצב קונקרטי והכרעה מושכלת כיצד לפעול בו. האתיקה הרפואית הסינית אינה מבוססת על אדישות פילוסופית כלפי סבל, אלא על מחויבות להקלתו, תוך שמירה על הלימה בין פעולה, זמן ומצב. כאן מתברר הפער העקרוני מן הדאואיזם הפילוסופי, שבמובנים רבים מערער על עצם מרכזיות ההכרעה והמחויבות.

לבסוף, הנאו־קונפוציאניזם מציע תפישת הרמוניה שאינה מצב סטטי של זרימה, אלא תוצאה של מיצוע, ויסות והכוונה מתמשכים. הרמוניה זו אינה ניתנת מאליה, אלא דורשת טיפוח מתמיד בתוך תנאים משתנים. תפישה זו חופפת במידה רבה את ההיגיון הרפואי הסיני, הרואה בבריאות לא היעדר פעולה, אלא תוצאה של איזון פעיל בין תנועות, חומרים ותפקודים. משום כך, דווקא הנאו־קונפוציאניזם מספק מסגרת מושגית מדויקת יותר להבנת הרפואה הסינית: לא כהתגלמות של שחרור מן העשייה, אלא כהתגלמות של עשייה מושכלת, אחראית ומכוונת בתוך סדר העולם.

בהקשר זה יש להוסיף נדבך היסטורי מכריע, המחזק עוד יותר את הטענה בדבר הזיקה העמוקה בין הנאו־קונפוציאניזם לבין הרפואה הסינית: משנתו של ג'וּ שִׂי לא נותרה בגדר הגות פילוסופית מופשטת, אלא הפכה במהלך שושלות סוֹנְג ויוּאָן למסגרת האינטלקטואלית הדומיננטית של האליטה המלומדת בסין, ובתוכה גם של רופאים, מלומדים־רופאים ואסכולות רפואיות שלמות. התפשטותה הממסדית של משנתו, דרך מערכת הבחינות, מוסדות הלימוד והשיח המלומד, יצרה תשתית מושגית משותפת שבתוכה עוצבו מחדש גם שאלות רפואיות: מהו סדר תקין, מהי סטייה ממנו, כיצד יש להבין קשר בין מבנה המציאות לבין תפקוד הגוף, ומהו תפקידו של האדם – ובפרט של הרופא – בתיקון ובהכוונה של תהליכים אלו.

השפעה זו אינה מתבטאת באימוץ ישיר של מונחים פילוסופיים אל תוך הכתיבה הרפואית בלבד, אלא בשינוי עמוק של אופן החשיבה. הרפואה הסינית המאוחרת, ובעיקר זו של תקופת סוֹנְג המאוחרת ואילך, מאמצת יותר ויותר תפיסה של גוף כזירה שבה מתגלמים דפוסי הסדר הכלליים של המציאות, ושבה ניתן להבחין בין תקינות לשיבוש באמצעות חקירה שיטתית של היחסים בין איכות וכמות, בין חומר לדפוס, בין תנועה לארגון. תפיסה זו מהדהדת באופן ברור את המהלך הנאו־קונפוציאני, הרואה בלמידה, בהבחנה ובהעמקה לא כפייה על הטבע אלא כאמצעי לחשיפת סדרו הפנימי.

יתרה מזו, רבים מן הרופאים הבולטים בתקופות אלו לא ראו סתירה בין עיסוק רפואי לבין מחויבות נאו־קונפוציאנית, אלא להפך: הרפואה נתפסה בעיניהם כהמשך טבעי של העיסוק בסדר השמיימי ובמימושו בעולם האנושי. שאלות של אבחנה, טיפול, ויסות והכוונה קיבלו לגיטימציה פילוסופית רחבה בתוך מסגרת שהדגישה אחריות, הכרעה ומעשה נכון בזמן הנכון. בכך נוצרה קרקע פורייה להתפתחות אסכולות רפואיות חדשות, לעיבוי הדיון התיאורטי ברפואה, ולחידוד הקשר בין קוסמולוגיה, מוסר וקליניקה.

מן הזווית הזו, הרפואה הסינית אינה רק תואמת את הנאו־קונפוציאניזם ברמה העיונית, אלא התעצבה בפועל בתוך עולמו המושגי. בניגוד לדאואיזם הפילוסופי, שנותר במידה רבה ביקורתי ומרוחק מן הממסד, משנתו של ג'וּ שִׂי סיפקה לרפואה הסינית מסגרת אינטלקטואלית יציבה, שאפשרה לה להתרחב, להעמיק ולהצדיק את עצמה כתחום ידע אחראי, נורמטיבי ומכוון. עובדה היסטורית זו מחזקת את הטענה כי אם מבקשים להבין את הרפואה הסינית לא רק כטכניקה, אלא כפרקטיקה נטועה בתפיסת עולם כוללת, הרי שהנאו־קונפוציאניזם הוא הרקע ההולם והמדויק ביותר להבנתה.