הקודם: עוקצה של הביקורת הדאואיסטית והגבולות של אימוצה
האפשרות לקרוא את הדאואיזם כדרך חיים הרמונית, אתית או טיפולית אינה נובעת ישירות מכתבי לאו דזה וג’ואנג דזה, אלא מתהליך היסטורי־עיוני מאוחר שבו אוגדו תחת הכותרת האחת "דאואיזם" מסורות שונות, הפועלות מתוך אופקים שונים ואף סותרים. האיגוד הזה התאפשר, בין השאר, משום שהדאואיזם חדל להיות רק מחווה ביקורתית פתוחה, ונעשה עם הזמן מושא למסגור, פרשנות והמשגה: תחילה במסגרת העיבוד המטפיזי של 'משנת המסתורין', ובהמשך דרך מסורות אלכימיות תרגוליות. אף שמהלכים אלה אינם ממשיכים זה את זה בקו אחד, עצם קיומם תחת שם משותף יצר בדיעבד אשליה של רצף רעיוני אחיד, שבתוכו ניתן היה לקרוא את הדאואיזם כאתיקה, כתורת טיפוח ואף כבסיס לרפואה.
על רקע זה, אחת ההחמצות השכיחות בקריאה המודרנית בדאואיזם היא טשטוש הגבול בין הדאואיזם הפילוסופי של קאנון הדרך והסגולה וכתבי ג'ואנג דזה לבין מסורות האלכימיה הפנימית שהתפתחו מאות שנים מאוחר יותר. קריאות עכשוויות רבות מייחסות ללאו דזה ולג’ואנג דזה שפה של תרגול פנימי, זיקוק תודעתי, הנחיית הצ'י וטיפוח שיטתי של החיים, אף שמונחים אלה אינם עומדים במרכז כתיבתם ואף סותרים במובנים רבים את מהלכם הביקורתי. האלכימיה הפנימית אכן מכוונת לטיפוח חיים, לעידון הגוף והתודעה ולהשגת יציבות ואריכות ימים, אך היא עושה זאת מתוך אופק תכליתי מוצהר של התמרה. הדאואיזם הפילוסופי, לעומת זאת, אינו מציע מסלול של טיפוח או תרגול, אלא מפעיל ערעור עקרוני על עצם הרעיון שניתן לכוון את החיים באמצעות שיטה, תרגול או אידאל מוגדר. הצגתה של האלכימיה הפנימית כאילו היא עצמה הדאואיזם של לאו דזה וג’ואנג דזה אינה המשך נאמן של המסורת, אלא איחוד מאוחר של זרמים שונים תחת כותרת אחת, מתוך צורך מודרני במסגרת רוחנית קוהרנטית.
בלב טשטוש זה עומד גם מהלך נוסף, עמוק לא פחות: ההמרה של ערעור פילוסופי רדיקלי לאתיקה או לטיפול. ביטול ההבחנות אצל ג’ואנג דזה — בין טוב לרע, מועיל למזיק, נכון ושגוי — אינו מוצג כמצב אידאלי שיש לשאוף אליו, אלא כחשיפת האלימות הסמויה של שיח הערכים עצמו. זהו מהלך שמערער על עצם האפשרות לייסד קריטריונים יציבים של משמעות, תיקון או הצלחה. הקריאה המודרנית, לעומת זאת, נוטה לפרש ביטול זה כהישג פנימי: שחרור משיפוטיות, פתיחות, קבלה ולעיתים אף תנאי לבריאות נפשית וזרימה תקינה של החיים. כך הופך ערעור על שיח הערכים לבסיס אתי חדש, וקריאת תיגר על אידאלים של חיים טובים מומרת לאידאל מרוכך של איזון ושלווה. מהלך זה אינו רק שינוי דגשים, אלא היפוך כיוון: הדאואיזם הפילוסופי חדל להיות כוח שמערער על עצם הצורך באתיקה ובתרפיה, והופך בעצמו לאתיקה טיפולית.
כמקרה מבחן מרוכז למנגנון העיבוד המודרני של הדאואיזם ניתן לבחון את הספר 'הטאו של פו'. אין מדובר בחיבור מחקרי או בפרשנות פילולוגית, אלא בעיבוד מודע של רעיונות דאואיסטיים לשפת החיים המודרניים. דווקא משום כך הוא משמש מקרה־מבחן מאלף: לא כסטייה שולית, אלא כביטוי מזוקק של מגמה רחבה יותר, המבקשת להעמיד את הדאואיזם כדרך לחיים טובים, שלווים ונטולי מאבק.
הספר מעתיק את לשון הדאואיזם מן ביקורת של שיטה אל הצעה לאורח־חיים; זהו שינוי כיוון, לא המשך פילולוגי של הטקסטים. ה’דרך’ אינה מוצגת עוד כגבול הלשון והידיעה, אלא כמצב נפשי רצוי; אי־העשייה אינה ביקורת על עודף כפייה, שלטון ותיקון, אלא טכניקה להפחתת מאמץ פנימי; ופו הופך לדמות מופת של אישיות מאוזנת, פשוטה ושביעת רצון. בכך מתרחש היפוך מהותי: הדאואיזם, שבכתבי לאו דזה וג’ואנג דזה מערער על עצם האפשרות לנסח אידאל של חיים טובים, מגויס להצדקת אידאל כזה עצמו.
הבעיה כאן אינה בעצם הקריאה היצירתית או בשימוש המודרני בטקסטים עתיקים, אלא בהצגתה של קריאה זו כהמשכה הנאמן של המסורת. כאשר הדאואיזם מוצג כ’חוכמה עתיקה לחיים נכונים’, נמחקת שיטתו הביקורתית: האירוניה, הפרדוקס, האדישות כלפי חיים ומוות, והסירוב להעמיד קריטריונים של הצלחה, איזון או משמעות. הקריאה המודרנית נדרשת, כמעט בהכרח, לעקוף או לרכך את המקומות שבהם הטקסטים עצמם חותרים תחת תפקידם כמדריכי חיים.
בהקשר של הדיון הרחב במאמר, הטאו של פו מדגים כיצד מיתוס הדאואיזם הרוחני נוצר מתוך צורך תרבותי עכשווי, וכיצד הוא משפיע גם על האופן שבו נתפסת הרפואה הסינית. כאשר הדאואיזם מוצג כאתיקה של זרימה והרמוניה, קל לראות ברפואה הסינית את יישומה המעשי. אך המחיר הוא כפול: הדאואיזם מאבד את עוקצו הביקורתי, והרפואה הסינית מאבדת את אופייה ההכרעתי והאחראי. ההמחשה הזו אינה נועדה לפסול קריאה מודרנית בדאואיזם, אלא להבהיר מדוע אין לראות בה בסיס מושגי להבנת הרפואה הסינית, ומדוע הזיהוי ביניהן נשען יותר על רומנטיזציה מאוחרת מאשר על רצף רעיוני היסטורי.
המשך: הרפואה הסינית כפרקטיקה קלינית
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה