דמיינו לעצמכם רופא סיני בשלהי המאה התשע עשרה פותח ספר אנטומיה מערבי. הוא מכיר היטב את שאלות הבסיס, את הציר הפלאי, את ג'אנג ג'ונג־ג'ינג ואת הספרות הרפואית שנכתבה אחריהם. הוא רגיל למחלוקות. הוא יודע שרופאים יכולים לקרוא את אותו המשפט בקאנון ולהגיע למסקנות שונות מאוד. אבל הפעם מונח לפניו משהו אחר לגמרי.
הספר מתאר את גוף האדם בלי להתייחס ליין ויאנג, לחמש התנועות, לששת הצ'י או למערך הערוצים. יש בו לב, ריאות, כבד וכליות, אבל האיברים אינם בהכרח עושים את הדברים שהקאנונים מייחסים להם. יש כלי דם שאפשר לעקוב אחר מסלולם, חדרים בלב, רקמות ומבנים שנחשפו בנתיחת הגוף. זה אינו עוד פירוש מתחרה לשאלות הבסיס. זו מערכת אחרת לתיאור הגוף.
כאן מתחילה בעיה מסוג שהרפואה הסינית כמעט לא נדרשה להתמודד איתו קודם לכן. במשך מאות שנים התנהלו המחלוקות בתוך ספרייה משותפת. רופא יכול היה לחלוק על קודמיו, אבל בדרך כלל הוא וקודמיו דיברו בשפה משותפת. עכשיו עמדה מולו מערכת רפואית שאינה מבקשת לפרש את הקאנונים או מכירה בהם כלל.
אחד הרופאים המעניינים ביותר שניסו להתמודד עם המפגש הזה היה טָאנְג דְזוֹנְג־הָאי (唐宗海, Táng Zōnghǎi), רופא ומלומד בן שלהי צ'ינג. טאנג הכיר את הרפואה הקלאסית לעומק, אך למד גם מן הידע המערבי שהגיע לסין. בשנת 1892 פרסם את ספרו עיקרי משמעות הקאנונים הרפואיים בחיבור הסיני והמערבי (中西匯通醫經精義, Zhōngxī Huìtōng Yījīng Jīngyì), חיבור ששמו כבר מעיד על שאיפתו: לברר אם אפשר להעמיד את שתי דרכי הידיעה זו מול זו ולמצוא ביניהן חיבור.
עבור טאנג, המפגש הזה לא היה עניין של שתי מגירות נפרדות. אם שתי הרפואות עוסקות באותו גוף חי, הוא ביקש להבין כיצד אפשר ליישב בין מה שכל אחת מהן רואה ומתארת.
לדעתו, המערב מתאר היטב את כלי הדם, אך כאשר הוא מזהה אותם עם מערכת הערוצים הסינית הוא מחמיץ דבר יסודי. הערוצים אינם בעיניו פשוט כלי דם. הוא הזכיר שהקאנון עצמו מדבר על ערוצים שיש בהם כמויות שונות של צ'י ודם, ומכאן הסיק שאין לצמצם את מסלולי הערוצים לצינורות אנטומיים שבהם זורם דם בלבד. באותו אופן טען שהרפואה המערבית מכירה בתנועת הדם, אך אינה מכירה את תנועת הצ'י המגן ואת היחסים שבין הצ'י המזין לצ'י המגן.
כך אותו ספר אנטומיה מערבי יכל לשמש עבורו בעת ובעונה אחת הוכחה, תיקון ואתגר. במקום אחד הוא קיבל את מה שהנתיחה גילתה. במקום אחר הוא השתמש בגילוי המערבי כדי לחזק קריאה מסוימת בקאנון. ובמקום שלישי הוא טען שהמערב רואה רק את המבנה הגלוי ולכן עדיין אינו מבין את מלוא הפעילות המתרחשת בו. טאנג הבחין בין צורתם ומבנם של האיברים לבין התמרת הצ'י שלהם, וטען שהספרים המערביים יכולים להיות מפורטים מאוד בפירוק הגוף לחלקיו ובכל זאת להחמיץ את היין והיאנג ואת התמרות הצ'י.
זהו הבדל חשוב. טאנג לא ניסה למצוא מילה מערבית לכל מונח סיני. הוא ניסה להרכיב תמונה אחת שלמה של האדם. האנטומיה יכולה לומר לו כיצד נראה איבר, היכן עובר כלי דם ומה אפשר למצוא כאשר פותחים את הגוף; הקאנונים, לדעתו, יכולים לומר דברים אחרים על היחסים, התנועה וההתמרה המתרחשים בתוך אותו גוף.
לעיתים המפגש אפילו אילץ אותו להודות שהמסורת המאוחרת טעתה. בדיונו במסלולי הלב הוא התייחס לתיאור מאוחר שלפיו יוצאים מן הלב ארבעה חיבורים. הנתיחה המערבית לא הראתה מבנה כזה, וטאנג דחה את התיאור. אבל הוא לא הסיק מכך שהקאנון עצמו שגוי. להפך, הוא חזר אל הנוסח העתיק ובקש להבחין בין מה שנאמר בו לבין מה שנוסף בפירושים מאוחרים. מבחינתו, האנטומיה החדשה נעשתה כאן כלי לביקורת פנימית של המסורת: היא אפשרה לו לדחות פרשנות מאוחרת דווקא כדי לשוב אל המקור הקדום.
כאן מתגלה שוב תופעה שכבר פגשנו, אבל בצורה חדשה. במשך מאות שנים חזרו רופאים אל המקורות כדי לבחון מחדש את דברי קודמיהם. עכשיו נוסף לשולחן כלי ביקורת חדש: גוף שנפתח לעין באמצעות האנטומיה המערבית. גם הוא יכול לשמש כדי לשאול מי קרא נכון את הקדמונים.
אלא שהמפגש הזה היה שונה מכל מחלוקת פנימית שקדמה לו. כל עוד ליו ואן־סו, לי דונג־יואן או ג'ו דן־שי חלקו זה על זה, הם עדיין נאבקו על משמעותה של שפה משותפת. מול הרפואה המערבית כבר לא היה ברור שהשאלה היא מי מפרש נכון יותר את הקאנון. היה צריך לשאול שאלה קשה יותר: האם שתי הרפואות בכלל מתארות את אותו סוג של דבר?
כאשר הסינים אומרים "לב" והמערביים אומרים "לב", האם הם מתכוונים לאותו דבר? אם אפשר לראות כלי דם אבל אי אפשר לראות ערוץ, מה משמעות הדבר? אם אפשר לתאר את פעולת הגוף בלי להשתמש בצ'י, האם הצ'י נעשה מיותר - או שמא האנטומיה פשוט אינה עוסקת במה שהמושג הזה נועד לתאר?
אלו שאלות שנראות לנו מודרניות מאוד, אבל הן כבר עמדו בפני רופאים סינים בסוף המאה התשע עשרה.
בסוף המאה התשע עשרה ובראשית המאה העשרים השאלות הללו חדלו להיות עניין של רופא מלומד היושב מול ספריו בלבד. בתי חולים חדשים, בתי ספר לרפואה, תרגומים ומוסדות מדינה הפכו בהדרגה את הוויכוח גם לשאלה ציבורית: איזו רפואה צריכה המדינה ללמד? מי רשאי להיקרא רופא? מה נחשב ידע מדעי? ומה מתוך המסורת העתיקה יכול למצוא מקום במערכת רפואית מודרנית?
כאן החלה להשתנות גם משמעותה של המילה "רפואה סינית". כל עוד רוב השיחה התנהלה בתוך המסורת עצמה, לא היה צורך להגדיר בכל רגע מה שייך ל"רפואה סינית" ומה אינו שייך לה. אבל כאשר לצדה עמדה כעת "רפואה מערבית", הגבול נעשה חשוב יותר. מה שהיה במשך מאות שנים עולם רפואי מרובה אסכולות, מחלוקות וגישות שונות, נדרש בהדרגה להגדיר את עצמו מול מערכת אחרת.
טאנג דזונג־האי עמד כמעט בדיוק על קו השבר הזה. הוא עדיין שייך היה לעולם שבו רופא מלומד חוזר אל הקאנונים כדי להבין את הגוף, אבל על שולחנו כבר היו מונחים גם ספרי האנטומיה של העולם החדש. הוא עדיין האמין שאפשר לקרוא אותם יחד ולבנות מהם תמונה אחת.
בתוך המפגש הזה הספרים העתיקים עדיין נמצאים במרכז השולחן.
במאה העשרים השולחן עצמו ישתנה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה