אם הקאנונים היו מרכזיים כל כך בלימוד הרפואה, אפשר היה לצפות שהם ייצרו מסורת יציבה למדי: כל דור יקרא את אותם כתבים וימסור הלאה פחות או יותר את אותה רפואה.
בפועל קרה כמעט ההפך.
כבר אצל גָ'אנְג ג'וֹנְג־גִ'ינְג (張仲景, Zhāng Zhòngjǐng) אפשר לראות כיצד עולם רפואי שהתגבש לפניו מקבל צורה חדשה. בהקדמה לחיבור המיוחס לו הוא מזכיר את שאלות הבסיס, את תשעת הכרכים המזוהים עם המסורת שממנה הגיע אלינו הציר הפלאי, את קאנון שמונים ואחת הקושיות ומקורות נוספים. הוא אינו מתחיל מחדש.
אבל כאשר פותחים את ספרו דיון בפגיעת פתוגן, פוגשים דרך אחרת לחשוב על מחלה. סימן מופיע, אחר מצטרף, המצב משתנה, טיפול ניתן, ולעיתים התגובה לטיפול עצמה מלמדת מחדש על מצבו של החולה. שש המחלות אינן שש מגירות שלתוכן משבצים סימנים; הן מצבים בתוך תהליך שהקורא נדרש לעקוב אחר השתנותו.
ג'אנג ג'ונג־ג'ינג ירש מן הקאנונים הרבה יותר מאוסף של זוגות כמו חום וקור או מלאות וחסר. הוא ירש תפיסה של תפקידי האיברים ושל היחסים ביניהם, של תנועת הצ'י והדם בגוף, של יצירת נוזלי הגוף והתמרתם, ושל הכיוונים התקינים והמשובשים של תנועת הצ'י. מתוך העולם הזה הוא בנה דרך קלינית חדשה, שבה אותם עקרונות נבחנים בתוך מחלה חיה ומשתנה.
כמה מאות שנים אחר כך, בתקופת סונג, השתנה גם העולם שבו נקראו הספרים. התרחבות הדפוס וההשקעה הממלכתית באיסוף, בעריכה ובהדפסה של חיבורים רפואיים הגדילו מאוד את נגישותם. כתבים שבעבר היו תלויים בהעתקות ידניות ובמספר מצומצם של עותקים יכלו להגיע עתה לקוראים רבים יותר, והאפשרות להשוות בין ספרים, פירושים ומסורות התרחבה איתם.
לנגישות הזאת יש משמעות עמוקה יותר מעצם האפשרות להחזיק ספר ביד. מה שאפשר לקרוא קובע במידה רבה גם אילו קולות אפשר לשמוע. הדבר נכון גם כיום: מי שאינו קורא סינית פוגש את הספרות הקלאסית דרך מה שתורגם לשפתו, ומה שלא תורגם כמעט שאינו משתתף בשיחה. בעברית הדבר מורגש במיוחד. מחסור בתרגומים של כתבי היסוד אינו רק מחסור בספרים, אלא גם מחסור בקולות שדרכם אפשר להכיר את רוחבה ואת המחלוקות שבתוך הרפואה הסינית. במובן הזה, כפי שהדפוס הרחיב בעבר את מעגל הקוראים של הכתבים, התרגום מרחיב כיום את גבולות הספרייה הזמינה לקורא.
מאות שנים אחר כך, בתקופות שושלות ג'ין ויואן, נעשתה האפשרות הזאת בולטת עוד יותר. לְיוֹ וָאן־סוּ (劉完素, Liú Wánsù) הפנה את המבט אל האש והחום; גָ'אנְג צוֹנְג־גֶ'נְג (張從正, Zhāng Cóngzhèng) הדגיש את סילוק הצ'י המשובש; לִי דוֹנְג־יוּאֶן (李東垣, Lǐ Dōngyuán) העמיד במרכז את הטחול והקיבה ואת מקורות הצ'י הנרכש; וג'וּ דָאן־שִׂי (朱丹溪, Zhū Dānxī) פיתח תפיסה שבה היאנג נוטה להיות בעודף והיין בחסר.
ארבעתם קראו מסורת משותפת, אבל לא חיו באותו מקום ולא פגשו אותה מציאות. הם פעלו באזורים שונים, בתנאי אקלים שונים, בקרב אוכלוסיות שהרגלי החיים והתזונה שלהן לא היו זהים, ונפגשו בקליניקה עם דפוסים שונים של מחלה. הקאנון היה משותף; החולים שישבו מולם לא היו.
זה אולי אחד הדברים המעניינים ביותר בהיסטוריה של הרפואה הסינית: נאמנות לקאנונים לא חייבה להגיע לאותה מסקנה. ניסיון קליני חדש יכול היה לגרום לרופא לחזור למשפט עתיק ולתת לו משקל אחר. דבר שהיה משני אצל קורא אחד יכול היה להפוך אצל אחר לציר של תורה שלמה. הסביבה, התזונה והחולים עצמם השתתפו אפוא בקריאה לא פחות מן הספרים.
ככל שהדורות התקדמו, נעשתה הספרייה צפופה יותר. רופא בתקופות מינג או צ'ינג כבר לא קרא רק את הקאנונים ואת ספריו של ג'אנג ג'ונג־ג'ינג. לפניו עמדו גם מאות שנים של פירושים, מחלוקות, מרקחות וניסיון קליני כתוב. כל שכבה חדשה לא מחקה את הקודמות אלא נוספה אליהן.
אצל חְוָאנְג יוּאֶן־יוּ' (黃元御, Huáng Yuányù), בן תקופת צ'ינג, אפשר לראות היטב מה עשוי לקרות כאשר מעמידים שכבות כאלה זו מול זו. חואנג קרא את שבעת פרקי התנועות והצ'י שבשאלות הבסיס לצד שש המחלות של ג'אנג ג'ונג־ג'ינג. בשאלות הבסיס מתואר סדר מחזורי של ששת הצ'י; אצל ג'אנג מופיעות שש מחלות הנושאות את אותם שמות: תאי־יאנג, יאנג־מינג, שאו־יאנג, תאי־יין, שאו־יין וג'ואה־יין.
חואנג ניסה לקרוא את שש המחלות כביטוי של אותה תנועה מחזורית בתוך הגוף. כך נוצר חיבור שלא נוסח במפורש באף אחד משני הספרים. שאלות הבסיס סיפק לו את תמונת התנועה הרחבה; דיון בפגיעת פתוגן העניק לה ביטוי קליני. שש המחלות קיבלו מקום בתוך תנועה רחבה יותר של הצ'י, ואילו תורת ששת הצ'י קיבלה באמצעות ג'אנג ג'ונג־ג'ינג צורה קלינית מוחשית.
גם רפואת מחלות החמימות נולדה מתוך מפגש דומה בין המקורות לבין המציאות. כאשר רופאים נתקלו במחלות שלדעתם לא התאימו במלואן למסגרות שקיבלו מג'אנג ג'ונג־ג'ינג, הם לא נטשו את המסורת. הם חזרו אליה, קראו אותה מול מה שראו בקליניקה ובנו מתוכה מסגרות נוספות.
כך השתנתה הרפואה הסינית במשך מאות שנים: לא למרות הקאנונים, אלא פעמים רבות דווקא באמצעותם. הקאנונים העניקו שפה משותפת; המציאות הקלינית, הסביבה והדורות המשתנים הכריחו את הרופאים לשאול בה שאלות חדשות.
עד המאה התשע עשרה רוב השינויים האלה עדיין התרחשו בתוך עולם רפואי משותף. הרופאים יכלו לחלוק זה על זה בחריפות, אבל הם עדיין התווכחו בשפה שנולדה מן הקאנונים ומן הספרות שנבנתה סביבם.
ואז הופיע על השולחן ספר שלא ביקש לפרש את הקאנון כלל. הוא תיאר את אותו גוף באמצעות אנטומיה אחרת, פיזיולוגיה אחרת ומושגים אחרים.
מרגע זה השתנתה השיחה עצמה. הרפואה הסינית כבר לא נדרשה רק לקרוא מחדש את המסורת שלה, אלא להעמיד אותה מול מערכת רפואית שבאה מבחוץ. אבל על כך נדבר ברשומה הבאה..
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה