יום שבת, 27 ביולי 2013

הטיפול בליחה ברפואה סינית ומהות הפתוגנים לחות, מים ונוזלים

המושגים לחות וליחה מוכרים לכל מטפל ברפואה סינית אבל רבים מתקשים להגדיר את ההבדלים המדויקים בין השניים שלא לדבר על קיומם של שני מצבי צבירה נוספים, אשר במערב נכללים לרב תחת השם לחות אבל בסין הם בעלי קטגוריה משלהם. מצבי צבירת נוזלים אלו נקראים מים ונוזלים. היכולת להבדיל בין מצבי צבירת נוזלים אלו מאפשרת לנו לספק מענה מדויק ויעיל יותר לטיפול בכל אחד מהם. באחד מספרי הפורמולות שלי מצאתי את פרשנותו של ווּ קוּן על פורמולת מרתח שני המיושנים, אשר שופכת אור על מהות ארבעת מצבי הצבירה ודרך הטיפול בהם. בחרתי לתרגם פרשנות זו מסינית מכיוון שלדעתי זה אחד ההסברים הטובים ביותר להבדלים אלו:
ווּ קוּן: מהי ליחה לחה? המקור של הליחה נוצר מהלחות. מים ונוזלים נכנסים לקיבה, חובה שייצרו לחות, הטחול חלוש ואינו יכול לרסן ולהגביל, נעצרת בתווך הסרעפת, צ'י מחמם אמצעי ותחתון מאדה לסמיכות דביקה, הדליל נקרא בשם נוזלים (Yin 饮) והסמיך נקרא ליחה. ליחה נוצרת מלחות ולכן נקראת ליחה לחה. 

מבחינת הפורמולה, Ban Xia חריף וחם ויכול לייבש לחות. Fu Ling מתוק ותפל ויכול לחלחל לחות, אם הלחות עוזבת אז לא יהיה מקור ליצירת הליחה, זה מה שמכונה "בריפוי מחלה חובה לתור אחר השורש". Chen Pi חריף חמים יכול להועיל לצ'י. Gan Cao מתוק ומאוזן בטעמו ויכול להטיב עם הטחול. אם מטיבים עם הטחול אז האדמה מספיקה על מנת להגביל את הלחות, עם מועילים לצ'י אז הליחה אינה יכולה להישאר ולהזדחל. הטבה עם הטחול הוא טיפול בשורש, להועיל עם הצ'י זה הטיפול בענף. 

כמו כן נאמר "יש ליחה וצמא, Ban Xia אינו רצוי, רצוי להוציא את היובש של Ban Xia ולהחליף ברטיבות של Bei Mu ו-Gua Lou". אני אומר: יש לכך אפילו טריק -  אם צמא ומשתוקק ללגום מים אז רצוי להחליפו, אם צמא ואינו מסוגל ללגום מים, למרות שהוא צמא מאד רצוי להשתמש ב- Ban xia. זאת לחות בשורש וחום בענף ולכן רואים צמא בפה, זה מה שמכונה לחות קיצונית ובו-זמנית מופיעה התמרה של "זה המנצח אותי", מעשית אין זאת תופעה אמיתית, רק הנבון יודע זאת. כאשר הצ'י זעיר נוסיף Ren Shen, Bai Zhu ואז יקרא המרשם בשם מרתח ששת האצילים".
מעבר לחלוקה של ליחה בעלת צורה (חומרית) וליחה חסרת צורה (אל חומרית), הסינים מבחינים בין מספר סוגים של ליחה. אפשר לחלק את הליחה בעלת הצורה לליחה חמה, ליחה קרה, ליחה יבשה וליחה לחה. הכתבים מסבירים שליחה נוצרת מלחות, כלומר הליחה הינה ביטוי של לחות אך בכל זאת יש הבדל בין ליחה ולחות. איכותם הבסיסית של המים היא לחות ולכן כאשר מים נכנסים לקיבה נכנסת איתם לחות. טחול-אדמה אמור לשנע ולהתמיר את הנוזלים ולהפיץ אותם בכל הגוף. הטחול השייך לפאזת האדמה אמור לרסן את פאזת המים ולכן ביכולתו לרסן ולהגביל את המים. כמו כן הינו שייך למערכת תאי יין לחות אדמה כך שפיזור והפצה של הנוזלים בגוף מתבצע על ידי מעבר של הנוזלים מהטחול אל בן זוגו במערכת זו, הריאות. כאשר טחול-אדמה חלש ואינו מסוגל לרסן ולהגביל את הלחות היא נעצרת באזור שבין הטחול והריאות, הסרעפת. כאשר לחות זו באה במגע עם חומו של הצ'י במחמם האמצעי והתחתון היא מתרכזת והופכת לסמיכה, צמיגית ודביקה ואז אנו מכנים אותה ליחה. כאשר הלחות מצטברת בנקודה מסוימת כך שכל חלקיקי הלחות נאספים ומתרכזים לכדי שלולית של מים, מכונה הפתולוגיה בשם "נוזלים". כלומר, הסינים מבדילים בין איכותה של לחות תקינה בגוף (润 Run) שהינה הרטיבות של הרקמות והדם, לחות פתוגנית (湿 Shi) שהינה תפזורת של טיפות זעירות על שטח רחב, נוזלים (饮 Yin) שהינם היאספות של טיפות הלחות הזעירות לכדי נוזל צלול כמו מים ולבסוף גם ליחה (痰 Tan) אשר הינה תוצר של התרכזות הלחות לכדי נוזלים אשר בשילוב עם חום מתרכזים והופכים לנוזל סמיך ודביק. מכיוון שהליחה נוצרת מהתרכזות של לחות, כאשר היא יחסית עשירה בלחות וקלה להוצאה היא מכונה ליחה לחה (או ליחה-לחות).




מבחינת אסטרטגיית טיפול עלינו להתמקד בלחות מכיוון שהינה המקור (השורש) לליחה. לשם כך נשתמש בצמחים שמייבשים לחות וצמחים מחלחלים שמעבירים אותה אל שלפוחית השתן. כאן אנצל הזדמנות להסביר את השימוש במילה חלחול לחות (Shen Shi 渗湿) על פי הכתבים. לא בכדי אני מקפיד להשתמש במושג חלחול ולא שיתון כאשר מדובר בצמחים כגון Fu Ling. בקאנון הפנימי של הקיסר הצהוב, ספר הציר השמימי, פרק התהוות ומפגש בין מזין ומגן (מספר 18) נאמר:
"מחמם תחתון הינו היפרדות במעי העקום, מזיגה אל שלפוחית השתן, כניסה וחלחול שם. על כן מים ודגן לרב יחדיו דרים בתוך הקיבה, הופכים לפסולת ויורדים כולם אל המעי הגס והופכים למחמם התחתון, כולם מחלחלים ויורדים. מטיבים ומופרשים ונפרדים למיץ, עוקבים אחר המחמם התחתון ומחלחלים שם אל שלפוחית השתן."

הפרשן הנודע, מַה שֶֹה, מסביר את הפסקה:
"המחמם התחתון נמצא צוּן אחד תחת הטבור במפגש היין (נקודת יִין ג'יַאוֹ Ren 7). מחמם עליון נמצא בנקודת דַאן-ג'וֹנג (Ren 17), מחמם אמצעי בערך בנקודת ג'וֹנג ווַאן (Ren 12) וזהו המחמם התחתון. הקיבה קולטת מים ומזון והטחול מתמיר אותם, לאחר התמרה נכנס למעי הדק. הפתח התחתון של המעי הדק נמצא בסביבות הצד השמאלי של שלפוחית השתן, אך לשלפוחית אין פתח עליון, יש פתח תחתון. בצד ימין המעי הגס קולט את זה, בצד ימין של הטבור.....מים ונוזלים נמזגים ומחלחלים אל שלפוחית השתן ויוצאים בחזית.......מופרדים למיץ, מיץ הנוזלים והמים נע בנפרד. עוקב אחרי הצ'י של מחמם תחתון זה מחלחל אל תוך השלפוחית......"

אפשר להבין מפרשנותו של מַה שֶֹה, שהסינים לא היו מודעים לכך שלשלפוחית השתן יש פתחים עליונים ולכן הסבירו את כניסת המים אל תוך שלפוחית השתן כחלחול של הנוזלים מהמעי הדק אל שלפוחית השתן. למרות שכיום אנו מודעים לפתחים אלו והחיבור שלהם אל הכליות, מעשית אין הדבר משנה מבחינת תפקוד הצמחים המחלחלים. צמחים מחלחלים מסייעים להעביר לחות המפוזרת בגוף ישירות אל תוך השלפוחית בשונה מצמחים משתנים המטיבים עם יציאת השתן מתוך השלפוחית החוצה. למרות שבשני המקרים תיתכן התגברות של כמות השתן, הפעולה המעשית ואזורי היעד שונים לחלוטין. הבדל זה יכול לסייע לנו בבחירת צמחים מדויקת יותר.

נשוב להסבר של ווּ קוּן על מרתח שני המיושנים, התמקדנו בטיפול וסילוק של הלחות מכיוון שברגע שהלחות מסולקת מהגוף היא לא יכולה לשמש כמקור ליצירת ליחה. מכיוון שהמקור להיווצרות לחות הוא תפקוד כושל של הטחול בהפצת הנוזלים בגוף, על כן נבריא ונשקם את תפקוד הטחול, כך נמנע היווצרות לחות חדשה ונשפר את שינוע הלחות הקיימת. מכיוון שליחה נוצרת לאחר הצטברות של לחות במקום אחד, ברגע שנניע את הצ'י תנוע גם הלחות ותתפזר כך שלא יהיה נוזל ליצירת ליחה.

בנוגע לשימוש ב-Ban Xia, קיים טריק לדעת האם הוא רצוי במרשם או שעדיף להוציא אותו. הטריק הזה הוא בירור האם המטופל מרגיש צמא והאם הוא שותה על מנת להרוות צמא זה. זה אולי נשמע מוזר אבל ישנם מצבים שונים בהם למרות שמטופל חש בצמא, הוא מעדיף ללגום רק מעט מים ואף מקרים בהם הוא מעדיף רק להרטיב את הפה ולא לשתות לרוויה. כאשר המטופל צמא וכתוצאה מכך שותה הרבה מים, זה סימן שיש חום אשר מזיק לנוזלים בגוף והשתייה מפצה על חוסר זה בנוזלים. במידה ולמרות הצמא העז המטופל מעדיף ללגום מעט מאד מים אז אנו יכולים לדעת שמדובר בביטוי שקרי של צמא. כאשר נוזלים שנכנסים אל הגוף אינם הופכים לנוזלי גוף (Jin Ye) נגרם צמא, אך מכיוון שנוזלים אלו הפכו ללחות פתוגנית, כל הכנסת נוזלים נוספים בשתייה גורמת להחמרת הלחות ולכן אין רצון לשתות למרות הצמא.


למי שרוצה להמשיך לחקור וללמוד על כתבים עתיקים ופרשנויות על פורמולות קלאסיות, מוזמן להצטרף לכיתה שנפתחה במרכז ההדרכה של סינית בקהילה שבחיפה. בכיתה נתרגם, נקרא ונדון בכתבים השונים ברפואה הסינית בהנחייתי. מוזמנים ליצור קשר בעמוד קורסים והרצאות.

                                                                                                                                           
הערות
תרגום מסינית לעברית - ניצן אורן

  1. מרתח שני המיושנים 二陈汤 Er Chen Tang
  2. ווּ קוּן 吴昆 Wu Kun
  3. מרתח ששת האצילים 六君子汤 Liu Jun Zi Tang
  4. מַה שֶֹה 马莳 Ma Shi
  5. הפרשנות של וו קון על מרתח שני המיושנים:
    湿痰者,痰之原生于湿也。水饮入胃,无非湿化,脾弱不能克制,停于膈间,中、下二焦之气熏蒸稠粘,稀则曰饮,稠则曰痰,痰生于湿,故曰湿痰也。是方也,半夏辛热能燥湿,茯苓甘淡能渗湿,湿去则痰无由以生,所谓治病必求其本也;陈皮辛温能利气,甘草甘平能益脾,益脾则土足以制湿,利气则痰无能留滞,益脾治其本,利气治其标也。又曰∶有痰而渴,半夏非宜,宜去半夏之燥,而易贝母、栝蒌之润。余曰∶尤有诀焉,渴而喜饮水者,宜易之;渴而不能饮水者,虽渴犹宜半夏也。此湿为本,热为标,故见口渴,所谓湿极而兼胜已之化,实非真象也,惟明者知之。气弱加人参、白术,名六君子汤。 
  6. הקאנון הפנימי של הקיסר הצהוב, ספר הציר השמימי, פרק התהוות ומפגש בין מזין ומגן (מספר 18):岐伯答曰:下焦者,别回肠,注于膀胱,而渗入焉;故水谷者,常并居于胃中,成糟粕,而俱下于大肠而成下焦,渗而俱下。济泌别汁,循下焦而渗入膀胱焉。
  7. הפרשנות של מה שה:此言下焦之所司,见卫气之所生也。下焦者,在脐下一寸 阴交之处,由上焦在膻中、中焦在中脘较之,而此则为下焦也。胃纳水谷,脾乃化之,化巳入于小肠,小肠之下口左在,则膀胱 相着,但膀胱无上口而有下口 ;在右则大肠接之。按《针灸聚英》言:回肠即大肠,当脐右。本经肠胃篇言:回肠当脐左。以义推之,应当脐右,其“左”字疑误。此下焦之气,渣滓则别入于回肠,而在后以出之。水液注滲于膀胱,而在前以出之。故知水谷者,常并居于胃中,入小肠,成糟粕,以倶下于大肠。其精微之气,由上中二 焦以降于此,而成下焦。若水液则渗而俱下,济当作沬。泌姊之声。别汁,别行水液之汁。循此下焦之气,而滲入膀胱焉。但此下 焦之气,阴中有阳者,升于中上二焦,以生阳气,乃谓之卫气 也,故命之曰卫气出于下焦耳。

יום שבת, 20 ביולי 2013

חשיבות האסטרטגיה להצלחת הטיפול ברפואה הסינית

המצביא הסיני הנודע ג'ו גה-ליאנג
כל מצביא טוב יודע שלאסטרטגיה יש חשיבות גדולה לשם ניצחון במערכה. כאשר שני צבאות בעלי סדר גודל דומה וכלי נשק זהים נפגשים בשדה הקרב, זה בעל האסטרטגיה הטובה יותר ינצח במערכה. לעיתים, למרות היותו של אחד הצדדים נחות מבחינה מספרית או מגוון כלי הנשק, על ידי הבנה מעמיקה באסטרטגיות צבאיות ויישום טקטיקה חכמה באפשרותו להביס את יריבו החזק. הסינים הקדמונים היו ידועים באסטרטגיות וטקטיקות המלחמה שניהלו, על כן כל מנהיג הקפיד לצרף לשורותיו מצביא טוב. כך למשל ליו ביי (Liu Bei 刘备) וסון צ'ואן (Sun Quan 孙权) הסתייעו בחכמתם הרבה של האסטרטגים ג'ו גה-ליאנג (Zhu Ge Liang 诸葛亮) וג'ואו יו (Zhou Yu 周瑜) על מנת להתמודד עם פלישת צבאו של הגנרל צ'או צ'או (Cao Cao 曹操) במערכה המפורסמת על הצוקים האדומים. אפשר להיווכח בחשיבות הרבה של האסטרטגיה בעיניי הסינים גם על סמך החיבורים הנודעים 36 התחבולות (三十六计) ואמנות המלחמה על פי סון-דזה (Sun Zi Bing Fa 孙子兵法) הנלמדים עד היום בקורסי פיקוד שונים. 


חשיבותה של אסטרטגיה טובה אינה מוגבלת רק לשדה הקרב הצבאי אלא גם לתחום הטיפול הרפואי. מבחינת הרופא הסיני, היכולת לתכנן אסטרטגית התמודדות על מחלה מבוססת בראש ובראשונה על עד כמה הוא העמיק והרחיב את ידיעותיו בתיאוריה של הרפואה הסינית. ככל שהבסיס עליו הוא מבסס את הבנתו על הפיזיולוגיה של גוף האדם והפתולוגיות האפשריות, כך דיוק אבחון המחלה גדל והיכולת לבחור באסטרטגית טיפול הטובה ביותר עולה.

לא אחת כאשר מטפלים מגיעים למבוי סתום בטיפוליהם ואינם מצליחים לסייע למטופל הם פונים לחפש אחר כלים מעשיים חדשים במקום לחפש אחר קרקע רחבה יותר של תיאוריה. בסופו של דבר, גם אם נגדיל את כמות הכלים המעשיים לטיפול, כל עוד אסטרטגית הטיפול אינה נכונה או מדויקת מספיק, כלים אלו יהיו חסרי ערך.

מה הקשר של אסטרטגיה לרפואה סינית?
לנו, העוסקים ברפואה הסינית, מגוון כלים פיזיים המשמשים לטיפול. בין היתר אפשר למנות את נקודות הדיקור על תריסר הערוצים ושמונה הכלים, מאגר גדול של צמחי מרפא, כוסות רוח ועוד. למרות שלאורך ההיסטוריה התווספו נקודות דיקור על גבי הערוצים ונמצאו נקודות אמפיריות מחוץ להם ולמרות שכמות צמחי המרפא הגיעה לכמה אלפים ועשרות אלפים, בסופו של דבר בממוצע רב הרופאים משתמשים בעיקר בנקודות הדיקור המסורתיות ובכ-350 סוגי צמחי מרפא. כלומר, למרות שהרפואה הסינית המתועדת התפתחה לאורך 2500 שנים, מעשית כמות הכלים הפיזיים המשמשים את הרופא לא השתנתה בהרבה. אם כן עולה השאלה, אם כמות הכלים לא השתנתה הרבה לאורך 2500 שנה באיזה אופן התפתחה הרפואה הסינית?

ברפואת הצמחים הסינית התהווה עיקרון המנחה את תהליך הטיפול ומוכר כ"תיאוריה - אסטרטגיה - פורמולה - צמח - שימוש" (או Li - Fa - Fang - Yao - Yong). משמעות עיקרון זה היא שעל בסיס הבנת התיאוריה של הרפואה הסינית בקוסמולוגיה, פיזיולוגיה, אטיולוגיה, פתומכניזם, פתולוגיה ואבחון של מצב המטופל נקבעת אסטרטגית טיפול שעל פיה נבחרת הפורמולה המתאימה ביותר. את הפורמולה משנים ומתאימים על ידי הסרה או הוספה של צמחים בודדים על מנת להתאימה למצב האישי של המטופל באותו ברגע האבחון ונקבע אופן נטילה היעיל ביותר. למרות שעיקרון מנחה זה מגיע מתחום צמחי המרפא הוא מתאים גם לטיפול בדיקור, שם אפשר לשנותו ל"תיאוריה - אסטרטגיה - קומבינציה - נקודה - טפלול". מכיוון שכמות נקודות הדיקור או הצמחים, שאנו כמטפלים מכירים, אינה משתנה ומכיוון שטכניקות הטפלול או הבישול יחסית קבועות, על כן עיקר התפתחות הרפואה הסינית סבבה סביב תיאוריות הבסיס ופיתוח אסטרטגיות טיפול חדשות על בסיס אותה תיאוריה. כלומר, למרות שמתקופת שושלות ג'ין-יואן (1000 לספירה) ועד לימינו אנו התפתחה הרפואה הסינית בתנופה אדירה, עיקר ההתפתחות עסק בהרחבה והעמקה של התיאוריה ויצירת אסטרטגיות טיפול חדשות.


התפתחויות באסטרטגיה של הרפואה הסינית
חוּאֲנג פוּ-מִי (Huang Fu-Mi 皇甫谧), יַאנג שַאנג-שַאן (Yang  Shang Shan 杨上善), יַאנג גִ'י-ג'וֹאוּ (Yang Ji Zhou 杨继洲) ואחרים השתמשו באותן נקודות דיקור בדיוק, אז מה בדיוק ההבדל בדרכי הטיפול שלהם? סוּן סִה-מיַאוֹ (Sun Si Miao 孙思邈), לִיוּ וַואן-סוּ (Liu Wan Su 刘完素), גַ'אנג גִ'ינג-יוּאֱה (Zhang Jing Yue 张景岳), חוּאֲנג יוּאֱן-יוּ (Huang Yuan Yu 黄元御) וטַאנג דזוֹנג-חַאי (Tang Zong Hai 唐宗海) השתמשו באותם צמחי מרפא, אז מה ההבדל בין גישות הטיפול שלהם ומדוע צריך בכלל להכיר את פועלם וכתביהם? אם כולם השתמשו באותם כלים בדיוק, מדוע עלינו לטרוח וללמוד את כתביהם וגישותיהם השונים?

התשובה לכך נעוצה בעובדה שיש הבדלים בין התובנות אליהם הגיעו כל אחד מרופאים שציינתי למעלה, על סמך התיאוריה הבסיסית של הרפואה הסינית. כל אחד מהם לקח את התיאוריה של הרפואה הסינית צעד אחד קדימה, אך בכיוונים שונים. כתוצאה מכך יצר כל אחד מהם אסטרטגית טיפול שונה להתמודדות עם מחלות או לשמירה על הבריאות בעזרת אותם הכלים בדיוק. בין האסטרטגיות השונות אפשר למצוא התייחסות לדיקור על פי מחזור זרימת הצ'י המזין בערוצים ושגשוגו בשעות שונות, שימוש ביחסי היצירה או הריסון של חמש הפאזות, הקזת דם וכדומה. גם מבחינת הטיפול בצמחי מרפא אפשר לראות אסטרטגיות טיפול כגון שש המערכות, ארבע הרמות, חמש הפאזות, שימוש בצמחים קרים ומרים לטיפול באש פנימית או בדיוק להפך שימוש בצמחים חריפים חמים, שנועדו למגר חיצון, בטיפול באש פנימית ועוד מגוון של גישות שלמראית עיין אף סותרות אחת את השנייה ועל חלקן פירטתי במטוטלת שבין חום וקור לאורך ההיסטוריה של הרפואה הסינית.

אותן אסטרטגיות חדשות נוצרו לאחר גיבוש של תיאוריות חדשות ברפואה הסינית בכלל ופתולוגיה ופיזיולוגיה בפרט. אם ניקח לדוגמא את התפתחות התיאוריה בנוגע לגורמים לאירוע מוחי לאורך השנים, נראה שתחילה סברו שמדובר בפתוגן רוח חיצון ולכן אסטרטגית הטיפול התמקדה בסילוק ומיגור פתוגן רוח מהחיצון. בהמשך הוחלפה התיאוריה של רוח בחיצון להיווצרות רוח פנימית עקב אש חזקה ומשגשת, דבר שהצריך שינוי באסטרטגית הטיפול לניקוז אש הלב ואף לעיתים להזנת יין הכליות. לִי דוֹנג-יוּאֱן (Li Dong Yuan 李东垣) הרחיב את התיאוריה לחוסר צ׳י וג׳וּ דַאן-שִי (Zhu Dan Xi 朱丹溪) סבר שמדובר דווקא בפתוגן ליחה. כתוצאה מהתפתחות זו בתיאוריה שמאחורי פתולוגית האירוע המוחי ומהבנת גורמי המחלה, התפתחו אסטרטגיות הטיפול המודרניות. רופאים אלו הכירו את אותו מאגר צמחים ונקודות שכולנו מכירים, אך במקום לחפש אחר נקודות דיקור חדשות ומופלאות או צמחים נדירים ייעודיים למחלה הם שקדו על לימוד וחקירה של הכתבים העתיקים, הסיקו מסקנות על סמך ידע זה וניסיונם הקליני, הרחיבו את התיאוריה ולבסוף אף פיתחו אסטרטגיות חדשות על מנת להתמודד עם המחלה.

בעקבות התפתחות התיאוריה של חלוקת צ'י האש בגוף לשני ביטויים, אש קיסר ואש שר, בתקופת שושלות ג'ין-יואן, השתנתה אסטרטגית הטיפול בפתולוגיות של צ'י האש בגוף. רופאים החלו להבדיל בין מצבים של אש עודפת ומצבים של אש שצפה אל החיצון או איבדה את השורש שלה ועלתה מעלה. על סמך קביעת ההבדלים בין אש הקיסר ואש השר, מבחינה פיזיולוגית ופתולוגית, יכלו לקבוע האם כאשר יש פתולוגיה של אש יש לגדוע אותה עם צמחים מרים וקרים, להזין את המים עם צמחים מתוקים קרים או אולי דווקא להנחות אותה לשוב אל מקומה בעזרת צמחים חריפים חמים.ברשומה דיון על החלוקה של אש הקיסר ואש השר בגוף לשמיים מוקדמים ומאוחרים הצגתי את הסבריו של ג'אנג שִי-צ'וּן (Zhang Xi Chun 张锡纯) להבדלים בין שני סוגי האש מבחינת השפעה על מערכת העיכול ואף על אופן הטיפול בכל אחד מהמצבים האלו.

כאשר יֶה טיֶאן-שֶה (Ye Tian Shi 叶天士) בחן את התפתחות מחלות החום, הוא הגה את התיאוריה המתארת את חדירת הצ׳י הפתוגני דרך ארבע הרמות מגן, צ׳י, מזין ודם. על סמך זה קבע גם שאסטרטגית הטיפול ברמה של הצ'י המגן כוללת מיגור של הפתוגן בחיצון בעזרת צמחים בעלי איכות חריפה וקרירה. כאשר הפתוגן חודר לרמת הצ'י אסטרטגית הטיפול משתנה מחמצים חריפים קרירים לשילוב של צמחים קרירים וקרים. הוא גם טרח להזהיר כי במקרים בהם חלק מהפתוגן עדיין ברמת הצ'י המגן, יש להימנע משימוש בצמחים קרים אשר עשויים לסגור את החיצון ולמנוע הפצה והפרשה של הפתוגן שבחיצון, על כן שימוש במטהר צ'י חייב להתבצע רק כאשר הפתוגן כולו נכנס אל רמת הצ'י. הצמחים בהם הציע להשתמש היו בשימוש אלפי שנים לפני שנולד אבל עד שלא התפתחה התיאוריה של מחלות החום ועד שלא התפתחה תיאוריית ארבע הרמות, לא יכלו להציע אסטרטגיה יעילה לטיפול במחלות אלו.


האם האסטרטגיה שלמדנו באוניברסיטה מספיקה?
יש מטפלים ברפואה סינית שמחפשים להרחיב את הידע שלהם ולשפר את תוצאות טיפוליהם בקליניקה, הם תרים אחר טריקים, פטנטים, קיצורי דרך ושיטות ייחודיות שיוסיפו כלים המפיקים יעילות מיידית לארגז הכלים שברשותם. כאשר הם מגלים שאין עוד כלים חדשים ברפואה הסינית, הם פונים לחפש כלים כאלה בשיטות רפואה אחרות. לעניות דעתי, מה שהם לא מבינים זה שלא משנה כמה כלים חדשים ישיגו, הדבר היחיד שהם צריכים לחפש הוא התיאוריות שהתפתחו ברפואה הסינית ואינן נלמדות כחלק מלימודי הליבה ברפואה הסינית ואיתן גם את האסטרטגיות שפותחו על בסיס תיאוריות אלו. ארבע הרמות ושש המערכות ("שכבות") הן רק שתי גישות ידועות וחשובות אך מעבר להן יש עוד אוקיאנוס של תיאוריה ואסטרטגיה שאינו מוכר למי שלא בוחר להמשיך ולהעמיק בחקר הרפואה הסינית. במהלך לימוד הרפואה הסינית, אם זה במכללות בארץ או אוניברסיטאות בסין, נלמד הבסיס התיאורטי והמינימלי בלבד המאפשר למטפל להשתמש בכלים של הרפואה הסינית (צמחים, דיקור, מגע) על מנת לטפל בהצלחה במגוון שלם של בעיות. התלמיד יוצא אל העולם עם רב הכלים הנחוצים לטיפול אך עם רק עם הסיס צר של התיאוריה והאסטרטגיות של הרפואה הסינית. למעשה, על התלמיד להמשיך בעצמו את לימודיו במקביל להתנסותו הקלינית. לדעתי קיימת סתירה בגישתם של חלק מהמטפלים, המלינים מצד אחד על כל אותם קורסי דיקור מקוצרים המלמדים רק "נקודות יעילות" ושימוש שלהן תוך מספר חודשים, אך נמנעים מלימודי המשך של הרפואה הסינית וקופצים לקורסי הרחבה בשיטות חיצוניות על מנת לקבל כלי טיפול נוספים מן הצד השני. לפני שאנחנו מביטים בהם בביקורתיות ומצקצקים על כל אותם תלמידי לימודי-בזק, כדאי שכל אחד מאיתנו יסתכל על עצמו היטב וישאל את עצמו אם אינו פועל באותו אופן בדיוק. הדרך היחידה בה הרפואה הסינית תוכל להתפתח יותר בארץ היא אם נלמד אותה לעומק ולא לרוחב.

יום שבת, 13 ביולי 2013

הקשבה והתבוננות בדופק על פי פנג דזה-אי.


קטע נחמד שקראתי בספרו של פְּנג דזֱה-אִי, התנועה המעגלית של הרפואה הסינית העתיקה, הדן באבחון דופק.
 
פְּנג דזֱה-אִי
מסביר שרופאים רבים נוהגים לאבחן דופק בכל יד בנפרד אבל על פי הגישה שלו יש לבחון את שתי הידיים בו זמנית וכך לקבל את התמונה המלאה על התנועה המעגלית. מכיוון שכל יד מייצגת איברים אחרים המייצגים מיקומים שונים על המעגל, על כן אבחון בו זמנית של שתי הידיים מאפשר זיהוי של הפרעות בתנועה המעגלית שבין האיברים. כמו כן חלוקת עומקי הלחץ על פי פְּנג דזֱה-אִי שונה מהחלוקה הרגילה. על פי גישתו, כבר בלחץ הראשוני יש ללחוץ על האזור השטחי במקטע צון, עד העומק האמצעי במקטע גואן ועד העומק במקטע צ'ה. כל אחד מהעומקים הללו מתחלקים לשלושה עומקים אשר מייצגים את צף, אמצע ושוקע. שלוש דרגות עומק בשלושה אזורים נקראים תשע ההמתנות. אין ללחוץ בלחץ קבוע ללא תנועה אלא לנוע בין לחץ קל ללחץ רב בעזרת שלושת האצבעות בו זמנית. בנוגע לדרך בה חשים את הדופק הוא מוסיף:

诊脉动称为看脉,不如将看字改为听字,能将听字的意义体会有得,则诊脉必有聪明过人之处,听字比看字静得多,活泼得多,看是我去看他,听是听他来告我,必能听而后得整个认识也,三部九候的候字,候者等候之意,我的指头,只在九外字的地位上,审察地位,等候脉来告我,候字听字的意义,大医的妙用,全在于此,先将指头审察九个字地位,以候脉来,指头与脉见面之后,仍不听脉,仍只审察九个字地位,有意无意之中,听出脉的病点来,然后继续搜求,由合听而分听,由分听而合听,整个脉体即是整个人身的河图,由合以求分,便知病之所在,由分以求合,便得处方的结果,总而言之,不可由我去找脉,须候脉来告我,我去找脉,我便有成见了,就得不着脉的真相了。
אבחון תנועת הדופק נקראת "הסתכלות על הדופק", אבל יותר מתאים לשנות את המילה להסתכל במילה להקשיב, כך אפשר לקבל תובנות ממשמעות המילה להקשיב, ואז באבחון הדופק יהיה בעל מיומנות גבוהה מאדם רגיל. המילה להקשיב היא סטאטית בהרבה מהמילה להסתכל, ובעלת חיות רבה יותר. הסתכלות היא מצב בו אני ניגש להסתכל מיוזמתי, הקשבה היא שהוא בא לספר לי, חובה שנוכל להקשיב על מנת שנוכל להכיר את כל השלם. משמעות המילה "המתנה" בשם "שלושת האזורים ותשע ההמתנות" היא להמתין, קצות האצבעות שלי ממתינות לבואו של הדופק לספר לי במיקום שמאחורי התשע, מקום הבחינה. המהות של המילה להקשיב והמילה להמתין הן המיומנות שברשות הרופא הגדול. ראשית קצות האצבעות בוחנות במיקום של התשע וממתינות לבואו של הדופק. לאחר שקצות האצבעות והדופק נפגשים, עדיין לא מקשיבים לדופק, עדיין בוחנים במיקום של התשע, ובתווך שבין כוונה והעדר כוונה מקשיבים לחולי שבדופק. לאחר מכן ממשיכים לחתור למידע, מהקשבה יחד להקשבה בנפרד ומהקשבה בנפרק להקשבה יחדיו. כל הדופק כולו מייצג את הביטוי של תרשים הנהר (He Tu) בגוף האדם. מתוך האיחוד חותרים להפרדה ואז יודעים את מיקום המחלה. מתוך ההפרדה חותרים לאיחוד ואז יודעים את תוצאות השפעת המרשם. בסיכומו של דבר, אי אפשר ליזום חיפוש אחד הדופק, חובה להמתין שהדופק יבוא לספר לנו. אם אני יוזם חיפש בדופק אז יש לי כבר הטיה ואינני יכול לקבל את האמת לאמיתה.

תרגום מסינית לעברית - ניצן אורן