 |
| המצביא הסיני הנודע ג'ו גה-ליאנג |
חשיבותה של אסטרטגיה טובה אינה מוגבלת רק לשדה הקרב הצבאי אלא גם לתחום הטיפול הרפואי. מבחינת הרופא הסיני, היכולת לתכנן אסטרטגית התמודדות על מחלה מבוססת בראש ובראשונה על עד כמה הוא העמיק והרחיב את ידיעותיו בתיאוריה של הרפואה הסינית. ככל שהבסיס עליו הוא מבסס את הבנתו על הפיזיולוגיה של גוף האדם והפתולוגיות האפשריות, כך דיוק אבחון המחלה גדל והיכולת לבחור באסטרטגית טיפול הטובה ביותר עולה.
לא אחת כאשר מטפלים מגיעים למבוי סתום בטיפוליהם ואינם מצליחים לסייע למטופל הם פונים לחפש אחר כלים מעשיים חדשים במקום לחפש אחר קרקע רחבה יותר של תיאוריה. בסופו של דבר, גם אם נגדיל את כמות הכלים המעשיים לטיפול, כל עוד אסטרטגית הטיפול אינה נכונה או מדויקת מספיק, כלים אלו יהיו חסרי ערך.
מה הקשר של אסטרטגיה לרפואה סינית?
לנו, העוסקים ברפואה הסינית, מגוון כלים פיזיים המשמשים לטיפול. בין היתר אפשר למנות את נקודות הדיקור על תריסר הערוצים ושמונה הכלים, מאגר גדול של צמחי מרפא, כוסות רוח ועוד. למרות שלאורך ההיסטוריה התווספו נקודות דיקור על גבי הערוצים ונמצאו נקודות אמפיריות מחוץ להם ולמרות שכמות צמחי המרפא הגיעה לכמה אלפים ועשרות אלפים, בסופו של דבר בממוצע רב הרופאים משתמשים בעיקר בנקודות הדיקור המסורתיות ובכ-350 סוגי צמחי מרפא. כלומר, למרות שהרפואה הסינית המתועדת התפתחה לאורך 2500 שנים, מעשית כמות הכלים הפיזיים המשמשים את הרופא לא השתנתה בהרבה. אם כן עולה השאלה, אם כמות הכלים לא השתנתה הרבה לאורך 2500 שנה באיזה אופן התפתחה הרפואה הסינית?
לנו, העוסקים ברפואה הסינית, מגוון כלים פיזיים המשמשים לטיפול. בין היתר אפשר למנות את נקודות הדיקור על תריסר הערוצים ושמונה הכלים, מאגר גדול של צמחי מרפא, כוסות רוח ועוד. למרות שלאורך ההיסטוריה התווספו נקודות דיקור על גבי הערוצים ונמצאו נקודות אמפיריות מחוץ להם ולמרות שכמות צמחי המרפא הגיעה לכמה אלפים ועשרות אלפים, בסופו של דבר בממוצע רב הרופאים משתמשים בעיקר בנקודות הדיקור המסורתיות ובכ-350 סוגי צמחי מרפא. כלומר, למרות שהרפואה הסינית המתועדת התפתחה לאורך 2500 שנים, מעשית כמות הכלים הפיזיים המשמשים את הרופא לא השתנתה בהרבה. אם כן עולה השאלה, אם כמות הכלים לא השתנתה הרבה לאורך 2500 שנה באיזה אופן התפתחה הרפואה הסינית?
ברפואת הצמחים הסינית התהווה עיקרון המנחה את תהליך הטיפול ומוכר כ"תיאוריה - אסטרטגיה - פורמולה - צמח - שימוש" (או Li - Fa - Fang - Yao - Yong). משמעות עיקרון זה היא שעל בסיס הבנת התיאוריה של הרפואה הסינית בקוסמולוגיה, פיזיולוגיה, אטיולוגיה, פתומכניזם, פתולוגיה ואבחון של מצב המטופל נקבעת אסטרטגית טיפול שעל פיה נבחרת הפורמולה המתאימה ביותר. את הפורמולה משנים ומתאימים על ידי הסרה או הוספה של צמחים בודדים על מנת להתאימה למצב האישי של המטופל באותו ברגע האבחון ונקבע אופן נטילה היעיל ביותר. למרות שעיקרון מנחה זה מגיע מתחום צמחי המרפא הוא מתאים גם לטיפול בדיקור, שם אפשר לשנותו ל"תיאוריה - אסטרטגיה - קומבינציה - נקודה - טפלול". מכיוון שכמות נקודות הדיקור או הצמחים, שאנו כמטפלים מכירים, אינה משתנה ומכיוון שטכניקות הטפלול או הבישול יחסית קבועות, על כן עיקר התפתחות הרפואה הסינית סבבה סביב תיאוריות הבסיס ופיתוח אסטרטגיות טיפול חדשות על בסיס אותה תיאוריה. כלומר, למרות שמתקופת שושלות ג'ין-יואן (1000 לספירה) ועד לימינו אנו התפתחה הרפואה הסינית בתנופה אדירה, עיקר ההתפתחות עסק בהרחבה והעמקה של התיאוריה ויצירת אסטרטגיות טיפול חדשות.
התפתחויות באסטרטגיה של הרפואה הסינית
חוּאֲנג פוּ-מִי (Huang Fu-Mi 皇甫谧), יַאנג שַאנג-שַאן (Yang Shang Shan 杨上善), יַאנג גִ'י-ג'וֹאוּ (Yang Ji Zhou 杨继洲) ואחרים השתמשו באותן נקודות דיקור בדיוק, אז מה בדיוק ההבדל בדרכי הטיפול שלהם? סוּן סִה-מיַאוֹ (Sun Si Miao 孙思邈), לִיוּ וַואן-סוּ (Liu Wan Su 刘完素), גַ'אנג גִ'ינג-יוּאֱה (Zhang Jing Yue 张景岳), חוּאֲנג יוּאֱן-יוּ (Huang Yuan Yu 黄元御) וטַאנג דזוֹנג-חַאי (Tang Zong Hai 唐宗海) השתמשו באותם צמחי מרפא, אז מה ההבדל בין גישות הטיפול שלהם ומדוע צריך בכלל להכיר את פועלם וכתביהם? אם כולם השתמשו באותם כלים בדיוק, מדוע עלינו לטרוח וללמוד את כתביהם וגישותיהם השונים?
התשובה לכך נעוצה בעובדה שיש הבדלים בין התובנות אליהם הגיעו כל אחד מרופאים שציינתי למעלה, על סמך התיאוריה הבסיסית של הרפואה הסינית. כל אחד מהם לקח את התיאוריה של הרפואה הסינית צעד אחד קדימה, אך בכיוונים שונים. כתוצאה מכך יצר כל אחד מהם אסטרטגית טיפול שונה להתמודדות עם מחלות או לשמירה על הבריאות בעזרת אותם הכלים בדיוק. בין האסטרטגיות השונות אפשר למצוא התייחסות לדיקור על פי מחזור זרימת הצ'י המזין בערוצים ושגשוגו בשעות שונות, שימוש ביחסי היצירה או הריסון של חמש הפאזות, הקזת דם וכדומה. גם מבחינת הטיפול בצמחי מרפא אפשר לראות אסטרטגיות טיפול כגון שש המערכות, ארבע הרמות, חמש הפאזות, שימוש בצמחים קרים ומרים לטיפול באש פנימית או בדיוק להפך שימוש בצמחים חריפים חמים, שנועדו למגר חיצון, בטיפול באש פנימית ועוד מגוון של גישות שלמראית עיין אף סותרות אחת את השנייה ועל חלקן פירטתי במטוטלת שבין חום וקור לאורך ההיסטוריה של הרפואה הסינית.
אותן אסטרטגיות חדשות נוצרו לאחר גיבוש של תיאוריות חדשות ברפואה הסינית בכלל ופתולוגיה ופיזיולוגיה בפרט. אם ניקח לדוגמא את התפתחות התיאוריה בנוגע לגורמים לאירוע מוחי לאורך השנים, נראה שתחילה סברו שמדובר בפתוגן רוח חיצון ולכן אסטרטגית הטיפול התמקדה בסילוק ומיגור פתוגן רוח מהחיצון. בהמשך הוחלפה התיאוריה של רוח בחיצון להיווצרות רוח פנימית עקב אש חזקה ומשגשת, דבר שהצריך שינוי באסטרטגית הטיפול לניקוז אש הלב ואף לעיתים להזנת יין הכליות. לִי דוֹנג-יוּאֱן (Li Dong Yuan 李东垣) הרחיב את התיאוריה לחוסר צ׳י וג׳וּ דַאן-שִי (Zhu Dan Xi 朱丹溪) סבר שמדובר דווקא בפתוגן ליחה. כתוצאה מהתפתחות זו בתיאוריה שמאחורי פתולוגית האירוע המוחי ומהבנת גורמי המחלה, התפתחו אסטרטגיות הטיפול המודרניות. רופאים אלו הכירו את אותו מאגר צמחים ונקודות שכולנו מכירים, אך במקום לחפש אחר נקודות דיקור חדשות ומופלאות או צמחים נדירים ייעודיים למחלה הם שקדו על לימוד וחקירה של הכתבים העתיקים, הסיקו מסקנות על סמך ידע זה וניסיונם הקליני, הרחיבו את התיאוריה ולבסוף אף פיתחו אסטרטגיות חדשות על מנת להתמודד עם המחלה.
בעקבות התפתחות התיאוריה של חלוקת צ'י האש בגוף לשני ביטויים, אש קיסר ואש שר, בתקופת שושלות ג'ין-יואן, השתנתה אסטרטגית הטיפול בפתולוגיות של צ'י האש בגוף. רופאים החלו להבדיל בין מצבים של אש עודפת ומצבים של אש שצפה אל החיצון או איבדה את השורש שלה ועלתה מעלה. על סמך קביעת ההבדלים בין אש הקיסר ואש השר, מבחינה פיזיולוגית ופתולוגית, יכלו לקבוע האם כאשר יש פתולוגיה של אש יש לגדוע אותה עם צמחים מרים וקרים, להזין את המים עם צמחים מתוקים קרים או אולי דווקא להנחות אותה לשוב אל מקומה בעזרת צמחים חריפים חמים.ברשומה דיון על החלוקה של אש הקיסר ואש השר בגוף לשמיים מוקדמים ומאוחרים הצגתי את הסבריו של ג'אנג שִי-צ'וּן (Zhang Xi Chun 张锡纯) להבדלים בין שני סוגי האש מבחינת השפעה על מערכת העיכול ואף על אופן הטיפול בכל אחד מהמצבים האלו.
כאשר יֶה טיֶאן-שֶה (Ye Tian Shi 叶天士) בחן את התפתחות מחלות החום, הוא הגה את התיאוריה המתארת את חדירת הצ׳י הפתוגני דרך ארבע הרמות מגן, צ׳י, מזין ודם. על סמך זה קבע גם שאסטרטגית הטיפול ברמה של הצ'י המגן כוללת מיגור של הפתוגן בחיצון בעזרת צמחים בעלי איכות חריפה וקרירה. כאשר הפתוגן חודר לרמת הצ'י אסטרטגית הטיפול משתנה מחמצים חריפים קרירים לשילוב של צמחים קרירים וקרים. הוא גם טרח להזהיר כי במקרים בהם חלק מהפתוגן עדיין ברמת הצ'י המגן, יש להימנע משימוש בצמחים קרים אשר עשויים לסגור את החיצון ולמנוע הפצה והפרשה של הפתוגן שבחיצון, על כן שימוש במטהר צ'י חייב להתבצע רק כאשר הפתוגן כולו נכנס אל רמת הצ'י. הצמחים בהם הציע להשתמש היו בשימוש אלפי שנים לפני שנולד אבל עד שלא התפתחה התיאוריה של מחלות החום ועד שלא התפתחה תיאוריית ארבע הרמות, לא יכלו להציע אסטרטגיה יעילה לטיפול במחלות אלו.
האם האסטרטגיה שלמדנו באוניברסיטה מספיקה?
יש מטפלים ברפואה סינית שמחפשים להרחיב את הידע שלהם ולשפר את תוצאות טיפוליהם בקליניקה, הם תרים אחר טריקים, פטנטים, קיצורי דרך ושיטות ייחודיות שיוסיפו כלים המפיקים יעילות מיידית לארגז הכלים שברשותם. כאשר הם מגלים שאין עוד כלים חדשים ברפואה הסינית, הם פונים לחפש כלים כאלה בשיטות רפואה אחרות. לעניות דעתי, מה שהם לא מבינים זה שלא משנה כמה כלים חדשים ישיגו, הדבר היחיד שהם צריכים לחפש הוא התיאוריות שהתפתחו ברפואה הסינית ואינן נלמדות כחלק מלימודי הליבה ברפואה הסינית ואיתן גם את האסטרטגיות שפותחו על בסיס תיאוריות אלו. ארבע הרמות ושש המערכות ("שכבות") הן רק שתי גישות ידועות וחשובות אך מעבר להן יש עוד אוקיאנוס של תיאוריה ואסטרטגיה שאינו מוכר למי שלא בוחר להמשיך ולהעמיק בחקר הרפואה הסינית. במהלך לימוד הרפואה הסינית, אם זה במכללות בארץ או אוניברסיטאות בסין, נלמד הבסיס התיאורטי והמינימלי בלבד המאפשר למטפל להשתמש בכלים של הרפואה הסינית (צמחים, דיקור, מגע) על מנת לטפל בהצלחה במגוון שלם של בעיות. התלמיד יוצא אל העולם עם רב הכלים הנחוצים לטיפול אך עם רק עם הסיס צר של התיאוריה והאסטרטגיות של הרפואה הסינית. למעשה, על התלמיד להמשיך בעצמו את לימודיו במקביל להתנסותו הקלינית. לדעתי קיימת סתירה בגישתם של חלק מהמטפלים, המלינים מצד אחד על כל אותם קורסי דיקור מקוצרים המלמדים רק "נקודות יעילות" ושימוש שלהן תוך מספר חודשים, אך נמנעים מלימודי המשך של הרפואה הסינית וקופצים לקורסי הרחבה בשיטות חיצוניות על מנת לקבל כלי טיפול נוספים מן הצד השני. לפני שאנחנו מביטים בהם בביקורתיות ומצקצקים על כל אותם תלמידי לימודי-בזק, כדאי שכל אחד מאיתנו יסתכל על עצמו היטב וישאל את עצמו אם אינו פועל באותו אופן בדיוק. הדרך היחידה בה הרפואה הסינית תוכל להתפתח יותר בארץ היא אם נלמד אותה לעומק ולא לרוחב.
התפתחויות באסטרטגיה של הרפואה הסינית
חוּאֲנג פוּ-מִי (Huang Fu-Mi 皇甫谧), יַאנג שַאנג-שַאן (Yang Shang Shan 杨上善), יַאנג גִ'י-ג'וֹאוּ (Yang Ji Zhou 杨继洲) ואחרים השתמשו באותן נקודות דיקור בדיוק, אז מה בדיוק ההבדל בדרכי הטיפול שלהם? סוּן סִה-מיַאוֹ (Sun Si Miao 孙思邈), לִיוּ וַואן-סוּ (Liu Wan Su 刘完素), גַ'אנג גִ'ינג-יוּאֱה (Zhang Jing Yue 张景岳), חוּאֲנג יוּאֱן-יוּ (Huang Yuan Yu 黄元御) וטַאנג דזוֹנג-חַאי (Tang Zong Hai 唐宗海) השתמשו באותם צמחי מרפא, אז מה ההבדל בין גישות הטיפול שלהם ומדוע צריך בכלל להכיר את פועלם וכתביהם? אם כולם השתמשו באותם כלים בדיוק, מדוע עלינו לטרוח וללמוד את כתביהם וגישותיהם השונים?
התשובה לכך נעוצה בעובדה שיש הבדלים בין התובנות אליהם הגיעו כל אחד מרופאים שציינתי למעלה, על סמך התיאוריה הבסיסית של הרפואה הסינית. כל אחד מהם לקח את התיאוריה של הרפואה הסינית צעד אחד קדימה, אך בכיוונים שונים. כתוצאה מכך יצר כל אחד מהם אסטרטגית טיפול שונה להתמודדות עם מחלות או לשמירה על הבריאות בעזרת אותם הכלים בדיוק. בין האסטרטגיות השונות אפשר למצוא התייחסות לדיקור על פי מחזור זרימת הצ'י המזין בערוצים ושגשוגו בשעות שונות, שימוש ביחסי היצירה או הריסון של חמש הפאזות, הקזת דם וכדומה. גם מבחינת הטיפול בצמחי מרפא אפשר לראות אסטרטגיות טיפול כגון שש המערכות, ארבע הרמות, חמש הפאזות, שימוש בצמחים קרים ומרים לטיפול באש פנימית או בדיוק להפך שימוש בצמחים חריפים חמים, שנועדו למגר חיצון, בטיפול באש פנימית ועוד מגוון של גישות שלמראית עיין אף סותרות אחת את השנייה ועל חלקן פירטתי במטוטלת שבין חום וקור לאורך ההיסטוריה של הרפואה הסינית.
אותן אסטרטגיות חדשות נוצרו לאחר גיבוש של תיאוריות חדשות ברפואה הסינית בכלל ופתולוגיה ופיזיולוגיה בפרט. אם ניקח לדוגמא את התפתחות התיאוריה בנוגע לגורמים לאירוע מוחי לאורך השנים, נראה שתחילה סברו שמדובר בפתוגן רוח חיצון ולכן אסטרטגית הטיפול התמקדה בסילוק ומיגור פתוגן רוח מהחיצון. בהמשך הוחלפה התיאוריה של רוח בחיצון להיווצרות רוח פנימית עקב אש חזקה ומשגשת, דבר שהצריך שינוי באסטרטגית הטיפול לניקוז אש הלב ואף לעיתים להזנת יין הכליות. לִי דוֹנג-יוּאֱן (Li Dong Yuan 李东垣) הרחיב את התיאוריה לחוסר צ׳י וג׳וּ דַאן-שִי (Zhu Dan Xi 朱丹溪) סבר שמדובר דווקא בפתוגן ליחה. כתוצאה מהתפתחות זו בתיאוריה שמאחורי פתולוגית האירוע המוחי ומהבנת גורמי המחלה, התפתחו אסטרטגיות הטיפול המודרניות. רופאים אלו הכירו את אותו מאגר צמחים ונקודות שכולנו מכירים, אך במקום לחפש אחר נקודות דיקור חדשות ומופלאות או צמחים נדירים ייעודיים למחלה הם שקדו על לימוד וחקירה של הכתבים העתיקים, הסיקו מסקנות על סמך ידע זה וניסיונם הקליני, הרחיבו את התיאוריה ולבסוף אף פיתחו אסטרטגיות חדשות על מנת להתמודד עם המחלה.
בעקבות התפתחות התיאוריה של חלוקת צ'י האש בגוף לשני ביטויים, אש קיסר ואש שר, בתקופת שושלות ג'ין-יואן, השתנתה אסטרטגית הטיפול בפתולוגיות של צ'י האש בגוף. רופאים החלו להבדיל בין מצבים של אש עודפת ומצבים של אש שצפה אל החיצון או איבדה את השורש שלה ועלתה מעלה. על סמך קביעת ההבדלים בין אש הקיסר ואש השר, מבחינה פיזיולוגית ופתולוגית, יכלו לקבוע האם כאשר יש פתולוגיה של אש יש לגדוע אותה עם צמחים מרים וקרים, להזין את המים עם צמחים מתוקים קרים או אולי דווקא להנחות אותה לשוב אל מקומה בעזרת צמחים חריפים חמים.ברשומה דיון על החלוקה של אש הקיסר ואש השר בגוף לשמיים מוקדמים ומאוחרים הצגתי את הסבריו של ג'אנג שִי-צ'וּן (Zhang Xi Chun 张锡纯) להבדלים בין שני סוגי האש מבחינת השפעה על מערכת העיכול ואף על אופן הטיפול בכל אחד מהמצבים האלו.
כאשר יֶה טיֶאן-שֶה (Ye Tian Shi 叶天士) בחן את התפתחות מחלות החום, הוא הגה את התיאוריה המתארת את חדירת הצ׳י הפתוגני דרך ארבע הרמות מגן, צ׳י, מזין ודם. על סמך זה קבע גם שאסטרטגית הטיפול ברמה של הצ'י המגן כוללת מיגור של הפתוגן בחיצון בעזרת צמחים בעלי איכות חריפה וקרירה. כאשר הפתוגן חודר לרמת הצ'י אסטרטגית הטיפול משתנה מחמצים חריפים קרירים לשילוב של צמחים קרירים וקרים. הוא גם טרח להזהיר כי במקרים בהם חלק מהפתוגן עדיין ברמת הצ'י המגן, יש להימנע משימוש בצמחים קרים אשר עשויים לסגור את החיצון ולמנוע הפצה והפרשה של הפתוגן שבחיצון, על כן שימוש במטהר צ'י חייב להתבצע רק כאשר הפתוגן כולו נכנס אל רמת הצ'י. הצמחים בהם הציע להשתמש היו בשימוש אלפי שנים לפני שנולד אבל עד שלא התפתחה התיאוריה של מחלות החום ועד שלא התפתחה תיאוריית ארבע הרמות, לא יכלו להציע אסטרטגיה יעילה לטיפול במחלות אלו.
האם האסטרטגיה שלמדנו באוניברסיטה מספיקה?
יש מטפלים ברפואה סינית שמחפשים להרחיב את הידע שלהם ולשפר את תוצאות טיפוליהם בקליניקה, הם תרים אחר טריקים, פטנטים, קיצורי דרך ושיטות ייחודיות שיוסיפו כלים המפיקים יעילות מיידית לארגז הכלים שברשותם. כאשר הם מגלים שאין עוד כלים חדשים ברפואה הסינית, הם פונים לחפש כלים כאלה בשיטות רפואה אחרות. לעניות דעתי, מה שהם לא מבינים זה שלא משנה כמה כלים חדשים ישיגו, הדבר היחיד שהם צריכים לחפש הוא התיאוריות שהתפתחו ברפואה הסינית ואינן נלמדות כחלק מלימודי הליבה ברפואה הסינית ואיתן גם את האסטרטגיות שפותחו על בסיס תיאוריות אלו. ארבע הרמות ושש המערכות ("שכבות") הן רק שתי גישות ידועות וחשובות אך מעבר להן יש עוד אוקיאנוס של תיאוריה ואסטרטגיה שאינו מוכר למי שלא בוחר להמשיך ולהעמיק בחקר הרפואה הסינית. במהלך לימוד הרפואה הסינית, אם זה במכללות בארץ או אוניברסיטאות בסין, נלמד הבסיס התיאורטי והמינימלי בלבד המאפשר למטפל להשתמש בכלים של הרפואה הסינית (צמחים, דיקור, מגע) על מנת לטפל בהצלחה במגוון שלם של בעיות. התלמיד יוצא אל העולם עם רב הכלים הנחוצים לטיפול אך עם רק עם הסיס צר של התיאוריה והאסטרטגיות של הרפואה הסינית. למעשה, על התלמיד להמשיך בעצמו את לימודיו במקביל להתנסותו הקלינית. לדעתי קיימת סתירה בגישתם של חלק מהמטפלים, המלינים מצד אחד על כל אותם קורסי דיקור מקוצרים המלמדים רק "נקודות יעילות" ושימוש שלהן תוך מספר חודשים, אך נמנעים מלימודי המשך של הרפואה הסינית וקופצים לקורסי הרחבה בשיטות חיצוניות על מנת לקבל כלי טיפול נוספים מן הצד השני. לפני שאנחנו מביטים בהם בביקורתיות ומצקצקים על כל אותם תלמידי לימודי-בזק, כדאי שכל אחד מאיתנו יסתכל על עצמו היטב וישאל את עצמו אם אינו פועל באותו אופן בדיוק. הדרך היחידה בה הרפואה הסינית תוכל להתפתח יותר בארץ היא אם נלמד אותה לעומק ולא לרוחב.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה